האם יכול להיות שהעירייה שעבדה אדמות ונכסים שלושים שנה קדימה?

אחת מנקודות החיכוך הגדולות בעיר היא חלוקת הקצאות. בית שמש רוויה במגוון גדול מאוד של חסידויות, זרמים שונים שיוצרים קהילות שונות מופרדות, תחת מנהיגות רבנית בלתי מתפשרת. הקצאות בדרך כלל הוא פתרון לצרכים שהרשות צריכה להעניק לתושביה, ובלי יכולת כלכלית מעדיפה היא להתפטר מהעלוקה הגדולה הזו ולקבע דרך.

לרשויות המקומיות יש דרכים להקצאת קרקעות, אפשרות אחת בידי וועדה, אפשרות שניה , אחרת יש לומר היא הקצה באמצעות מכרז. על פי פקודת העיריות, צו המועצות המקומיות וצו המועצות האזוריות, וכן בהתאם להנחיות משרד הפנים, רשות מקומית מוסמכת לעשות פעולות מסוימות במקרקעין שבבעלותה אך ורק על פי החלטת המועצה ברוב חבריה, ובאישור שר הפנים או מי שהשר הסמיכו לכך; בין הפעולות האלה מכירת מקרקעין, החלפתם, משכונם, הקצאתם ללא תמורה או השכרתם לתקופה העולה על חמש שנים. חוזה מקרקעין שנחתם בין רשות מקומית לבין גוף כלשהו, ולא אושר על ידי השר או מי שהשר הסמיכו לכך – חסר תוקף ואינו יכול להקנות זכויות במקרקעין. החלטה ידועה מבג"ץ, ולכן רשויות נזהרות לא ליפול לתוך המלכודת של הפרת החוק.

מקרקעין הם משאב יקר, שלרוב נמצא במחסור. המקרקעין ניתנים לרשויות המקומיות, כנאמן של הציבור, על מנת לאפשר לרשויות המקומיות, לעשות בהן שימוש מושכל ולבצע פעולות שונות, על פי סמכויותיהן וחובותיהן כלפי התושבים. כך לדוגמה, הרשות נדרשת להקים ולהפעיל מוסדות לתועלת הציבור, מוסדות חינוך, אולמות תרבות ואולמות ספורט, מרכזים קהילתיים, בתי כנסת, מקלטים ציבוריים, שטחים פתוחים וכיוצ"ב. ככל שהרשות מעוניינת לחלק את המקרקעין, עליה לעשות זאת בזהירות ובשוויוניות, תוך שמירה על מכלול האינטרסים הציבוריים הכרוכים בכך. כפי שמבקר המדינה קבע (דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2007), העמדת מקרקעין ציבוריים לרשות גורמים חיצוניים, גם אם אין בה אלא מתן רשות לשימוש במקרקעין לזמן מוגבל, היא הליך בעל משמעויות ניכרות, ולעתים יש בה משום קביעת עובדה לדורות.

הרשות המקומית רשאית להקצות קרקע או מבנה, ללא תמורה או בתמורה סימלית, באמצעות שימוש בפטור ממכרז, תוך שמירה על כללי מינהל תקין, למוסדות ציבוריים הפועלים בתחום שיפוטה שלא למטרות רווח בתחומי החינוך, התרבות, המדע, הדת, הצדקה, הסעד, הבריאות והספורט, כדי לסייע לפעול לטובת הציבור ביישוב.

ויש גם אפשרות אחרת, אם למעלה ראינו שיש אפשרות פטור, יש גם אפשרות למכרז.

סעיף 197 לפקודת העיריות [נוסח חדש]; סעיף 192 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, החל גם על צו המועצות המקומיות (ב), התשי"ג-1953, מכוח סעיף 182א לאותו צו; וסעיף 89 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), קובעים כי, ככלל, חלה החובה על הרשות המקומית לקיים מכרז פומבי בכל העברת מקרקעין שלה, אלא אם קיים פטור ממכרז על פי דין. חובה זו משקפת את החשיבות המיוחסת להתקשרות בחוזה מסוג זה ואת מעמדה של הרשות המקומית כגוף נבחר המשמש נאמן הציבור בכל פעולותיו.

הנה אם כן פיתרון לצמצם מחלוקות, למנוע יריבויות מיותרות בין קהילות. אפשר לקיים מכרזים? אז למה לא מקיימים? ובכן כאן בוערת הפוליטיקה, החזק אוכל, הרעב יקבל פירורים אם בכלל.

זה מה שקרה בוועדת ההקצאות האחרונה.

נציין, הרכבה של הוועדה מבוסס כביכול על הגינות ושיקול דעת. אבל, וכאשר בוועדת ההקצאות יושבים דמויות כדמותה וכצלמה של ראש העיר מה תצפו? הוגנות לפי אמות מידה שהנחילה הראש. כלומר לפי רצונה ובטעמה של הראש. כך שכל האחריות בחלוקה נופלת אך ורק על כתפיה של הראש.

מכון תבינו, שהחלטות מתקבעות בוועדת ההקצאות שלא ע"פ מכרז אלא ע"פ שאיפות פוליטיות. מכאן היריבות, מכאן העימותים.

מופתעים? תעשו טובה, לפחות אל תיראו כך, כי בחדרי חדרים אנחנו מקבלים תלונות על העדפות, על חוסר שוויוניות. אומר לנו בקי בסוגיה: " הכעס בדגל התורה הוא בין היתר כי "שכחו בכוונה או שלא, לדון בחלק מהבקשות שלהם" חוץ מזה שלטענתם מעבר לבתי כנסת, העירייה שיעבדה עכשיו את כל הקרקעות של ה-30 שנה הקרובות לחסידים, מבלי שיהיה פתרונות לציבור שצריך בטווח הקרוב או הרחוק".

האמנם?

בודאי בימים כתיקונם כאשר קיימת שקיפות היה ואפשר לבחור הדברים לעומק. בית שמש ושקיפות לא הולכים ביחד, אם כך, למה שלא יתקדמו קדימה ויקיימו כאן מכרזים פומביים, לא שבהם לא ניתן לזייף הליכים או ניירות, לפחות בגלוי יהיה יותר קשה לעשות מהלכים משעבדי אדמות ל-30 שנה קדימה.