מדי פעם עלה לכותרות פרשייה שבמסגרתה גולש השתלח באינטרנט באדם אחר או בעסק מסחרי, ונתבע בתביעת לשון הרע. לעיתים הפרשה מגיעה עד כדי מעצר של המעורבים וניהול משפט פלילי נגדם. גם למקרים חריגים פחות, בהם מתבצעות הכפשות אנונימיות ברשת, יש פוטנציאל לגרום לטלטלה קשה לעסקים ולאנשים מן השורה. לצערי, נכון להיום, הפסיקה בישראל אינה מאפשרת להגיע אל המכפישים ולמצות עימם את הדין. מול אותם נפגעים, העותרים לחשיפת פרטי המכפישים, ניצבת "הלכת רמי מור" – בה נדחתה בקשת תובע להורות לספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי, כדי להגיש נגדו תביעה לפיצוי בגין לשון הרע.
בהלכה זו קבע בית המשפט העליון, כי יש לתת עדיפות לזכות לאנונימיות בהקשר זה, על בסיס הזכות לחופש הביטוי והזכות לפרטיות. העובדה שמדובר בפרסומים ברשת האינטרנט מחדדים, כך נקבע, את הצורך בשמירה על אנונימיות המפרסם, מתוקף היותה של הרשת כלי דמוקרטי ועל מנת למנוע פגיעה בחופש הביטוי במרחב הווירטואלי.
כך, הפכה רשת האינטרנט מכלי לגיטימי להבעת דעות וביקורת, לכר פורה לפרסומים קיצוניים וחריגים, הכפשות ושקרים, שמטרתם לפגוע אישית ועסקית במושא הפרסומים. על אף קריאות רבות שנעשו בעניין זה למחוקק, ה"חסינות" דה פקטו למפרסמי פוסטים אנונימיים נותרה בעינה.
בהחלטה שניתנה לאחרונה, נדונה השאלה האם יש לחשוף פרטים של שולחי הודעות "ספאם", שנשלחו באופן אנונימי. התביעה הוגשה על ידי עורך דין, שקיבל הודעת ספאם המציעה לו להתקשר עם חברה לשירותים פיננסיים. עורך הדין דרש מחברת הסלולר לחשוף את פרטי שולחת ההודעה וסורב.
בית המשפט קבע, שהלכת 'רמי מור' אינה חלה על הודעות מסוג זה, וכי יש לחייב חברת סלולר או ספקי אינטרנט למסור את פרטי שולח ההודעה. השופט נימק את החלטתו בכך שלא ניתן לראות פרסום בעל מסר שיווקי כחוסה תחת "חופש הביטוי" במובנו החוקתי, כשמטרתו היא עשיית רווח כספי או קידום אינטרס אישי-עסקי. לטעמי, לא ניתן לטעון שפרסום פוסטים וטוקבקים הנעשה, לפחות בחלק מהמקרים, על ידי מתחרים או עובדים לשעבר - נובע ממניעים טהורים וחפים מאינטרסים עסקיים. משכך, אין כל סיבה להמשיך ולהגן על זהותם במקרים שכאלו.
מבחינה פרקטית, פתרון משפטי לקושי בחשיפת פרטים של מפרסם לשון הרע באופן אנונימי, כבר קיים. התיקון האחרון לחוק זכות יוצרים מתיר לדרוש ממי שמחזיק בפרטי מידע (לדוגמא – ספק אינטרנט) לחשוף את זהותו של מפר אנונימי - וזאת על מנת שניתן יהיה לנקוט נגדו בהליכים משפטיים.
טרם מתן החלטה בבקשה שכזו ולפני חשיפת פרטיו למבקש, רשאי בית המשפט לאפשר למפר זכויות היוצרים להגיב לבקשה. רק לאחר שהוכח כי קיים בסיס ראייתי להפרה הנטענת וקיים סיכוי טוב שהתביעה תתקבל, רשאי בית המשפט להורות על חשיפת הפרטים המבוקשים.
חוק איסור לשון הרע דורש שינוי ברוח זו, כך שבנסיבות מסוימות, גם עסקים ואנשים פרטיים יהיו זכאים לקבל את פרטי המפרסמים האנונימיים ולממש את זכותם לפנות לערכאות נגדם.
כותב הטור הוא עו, ד ליאור בן ארי, מתמחה בקניין רוחני ודיני אינטרנט
שתפו
