האונס באילת, פרשיה מזעזעת עומדת היום על סדר היום הציבורי. ויפה שכך, לא הקורונה, לא פיזור הכנסת, כנראה שכבר אין עוד מה לחדש בשני הנושאים האלה שמפנים זמן ומקום לדיון בפרשיה חסרת האנוש שהתבצעה במהלך סוף השבוע.
לא משנה כמה גברים אנסו, לא משנה אם עמדו בתור או שבכלל לא היו בסביבה 30 איש, לא משנה גם מיקום האירוע, מלון, או בקתה ביער חשוך, וגם לא משנה אם מדובר בנערה שיכורה, הכל זה רק תפאורה. המעשה עצמו, אינוס, אינוס ילדה, נערה או רק בת 16, האינוס הוא המעשה המזוויע שחייב לעורר אותנו לבדוק בציציות שלנו.
לקחת משהו בכוח הזרוע או בכוח הטיפה המרה או הסם האסור היא הבעיה המרכזית שנוגעת למעשה האינוס, להבדיל כמו למעשה השתלטות על שטח שנועד לבניית מוסד ונהפך בין לילה לבית דירות. כוח, ושוב כוח, גם כאן וגם שם. במעשה האינוס יש נפש, בבניית מגדל דירות יש גם נפשות נפגעות מעצם הקמת המבנים ופגיעה בצרכים אנושיים אחרים.
ולא שינסו להתחמק, הכל, התקשורת, החברה, ההורים, הנערים, מערכות החוק והאכיפה. כולם חייבים לבדוק עצמם ואת התנהגותם.
למשל, פרשיית איי נאפה. פרשה כואבת לא פחות. כישראלי, כיהודי כאבתי את מעורבותם של נערים מבנינו. נערים שעמדו לפני גיוס ועשויים מחר להיות חוד החנית בחומת המגן עלינו. כאבתי את אכזריותם במעשה, ולא משנה עבורי מי הביא ומי גרם, ומי השתכר ראשון ומי צילם ותיעד.
האם בדקנו עצמנו מספיק לבחון את הצדדים האפלים בסיפור הזה. נעזוב את העובדה שהנערים שלנו הוחזרו לביתם, ולא הועמדו לדין בקפריסין, האם הדי הפרשה החמורה הזו הדהדו מספיק למנוע פרשיה דומה.
עובדה שלא.
כמה זמן חלף מאז הפרשיה ההיא גם היא במהלך חופשת הקיץ, לפרשיה הנוכחית באילת? מה עשינו? מה למדנו? מה שיפרנו, מה ביטלנו ומה תיקננו?
תראו איך כל יום נלחמים בנגיף הקטלני ששמו קורונה, כמה משאבים משקיעים בו, כמה משתדלים להנחות או לקבל החלטות כדי שהנגיף יפגע בנו פחות. להילחם ביצר הרע הזה ששמו אינוס, ששמו עבירות מין, מקימים איזו וועדה בה נקבר הנושא מדיון לדיון. מה יצא? מה נעשה בשטח? הכל עד לפרשיה הבאה שתתפוצץ לנו שוב בפנים, ואז נחזור לשאול, האם לא הפקנו את הלקח.
איך זה, באות עלינו התופעות המכוערות האלה, של השתלטות בכוח על מה שאינו שייך לנו. סליחה על ההשוואה, אני מרגיש שזה שייך.
לקחת בכח מילדה משהו ששייך רק לה, הוא מעשה שלא יסולח. לא שנה מאסר ולא חמש שנים יכפרו על זה. הנאשמים בפרשייה הזו בסופו של יום יראו את החופש, הנערה כל חייה תזכור לעד את הטראומה הנוראה הזו שבאה עליה. אני לא פסיכולוג, ולא צריך להיות כדי להבין שהילדה הזו תהיה מסכנה לכל חייה. מתפלל שאני טועה.
מילים יפות לסיום, הנערה הזו זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, ההפגנות, כולל זו שבבית שמש שהייתה צנועה מאוד ממידות המעשה הנורא הזה חשוב שהתקיימו. לפחות, הרגישה הנערה הבודדה בחדר הקטן של המלון ההוא שהיא כבר אינה לבד. הפעם עומד עם ישראל לידה, תומך, מעודד ואוהב אהבה אמיתית.
ואם הכותרת בהפגנות היתה 'לא שותקות', כן, אפשר ומותר לבקש, אל תשתקו לעולם, אל תשתקו עד המקרה הבא, תדברו על הנושא הזה, שלא יתרחש עוד בחברה שלנו. לא כאן, לא באילת ולא באיי נאפה. צריך לחנך ולחנך ולחנך לא לחשוב על אפשרות לקחת בכוח מה שאינו שייך לך. לא מנערה ולא מרשות ציבורית.
שתפו
