עיריית בית שמש מצטיינת באחד הטכסים הציבוריים, טכס ליל הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. מסורת שנים, מאז הוקמה האנדרטה המקומית, תחילת שנות השמונים, בה החלה העירייה ומחלקת האירועים שלה להפיק, לערוך ולארגן את האירוע הזה משתפר אירוע הטכס ומגיע בכל פעם לשיא חדש. באמת, ובכנות, מהטכס הזה יוצא כל הבא אליו בהתרגשות עצומה מליאת משמעות לקראת כניסת יום הזיכרון לחללי צה"ל. משהו חד נוגע בנו, משהו ממני, ילך איתך לכל מקום וכמו ענן כבד הוא יבכה איתך... כדברי שירה של סמדר שיר. כל חלל הופך להיות אחד מאיתנו, אחד משלנו, קרוב אלינו. כך בני העיר מזדהים מתאחדים ומתייחדים עם אחד הרגעים הכי חשובים ביצירת האומה המיוחדת שלנו לעם.
לא ברורה מאליה מלאכת ארגון ועוצמת הלילה זה, מלאכתו אינה נעלמת מעינינו, בלילה הזה ולקראת הלילה הזה רואים כיצד העירייה/קרי אותם אנשים אחראים על ארגון והפקת הטכס מקדישים ומקדשים כל תג ותג. הטיפול בהכנת האנדרטה, ארגון הטקסטים, מדליק המשואה, הבימה, הנחת הזרים, וכו' הוא אינו עניין של מה בכך. בכל שנה חייבים לחפש ולמצוא את המשהו המיוחד שיתאים לאותה שנה, משהו מחדש, שהאירוע לא יחזור על עצמו משנה קודמת. מקהלה חדשה, זמר אחר, אולי זמרת, אולי עיבוד חדש לשיר ישן, תאורה תואמת, מערכות קול ועוד ועוד.
גם הרחבה דורשת טיפוח ורענון, טיפוח המדשאה לפני האנדרטה, טיפוח מערכת הגנים הסמוכה, הכנסתה להקביל פני אלפי תושבים ובהם בני המשפחות השכולות- הורים, אחים, דודים, קרובים וגם עמך בית שמש. אותה רחבה מתמלאת בכיסאות הפלסטיק הלבנים, לשבת עליהם במהלך הטכס. שעה פלוס, לעיתים שעה מחצה, שעה וארבעים דקות, יימשך הטכס הזה. ותוכנו חייב להיות רצוף, אסור שתהיינה הפסקות אפילו הפסקה מתודית קלה שבקלות. יעלו המנחים ואומרי התפילות, ושוב נשוב נשמע את תפילת אל מלא רחמים, יש מי שידמע, יש מי שיעמוד דום ויהרהר בגיבורים השומרים עלינו ואלו שלא מילאו משמרתם, בזכותם עם ישראל חי.
ככה הם עובדים, ככה הם נערכים. השנה יבוא ועלה לפני הציבור, בני המשפחות השכולות, השר יריב לוין, שר התיירות. כב' השר יישא דברי ניחום ועידוד לעם, השנה יצטרך למצוא את המילים המתאימות גם לניחום. שכן השנה מתווסף שמו של החלל האחרון, הלוואי על עם ישראל, אליהו דרורי ז"ל שנספה בהתהפכות הטנק בעל גדר גבול רצועת עזה. וראש העירייה ימצא את מילותיו כדי להדהד בפני כל על הקשר בין עם ישראל לארצו, על התפילה התקווה והנחמה.
ובלילה הזה, נוכחות מירבית, מכבדת. בני נוער, תנועות נוער, תושבים, אישי ציבור. כולם מרגישים חובת התייצבות.
כבר ימים אחדים, שאתר הזיכרון העירוני זוכה לתשומת לב מרבית. פתחנו ואמרנו שאין זה עניין של מה בכך, ועל כך אנו אסירי תודה על העמל והטרחה, על ההשקעה ועל המחשבה על היכולת לתת לנו לכבד ולזכור באופן הכי ראוי, הכי מתאים, הכי מכובד.
שתפו
