על חמורים, לביאות ומה שביניהם

לונג סטורי שורט, שועל אחד רצה לצאת לחופשה מהג'ונגל. כיאה לשועל ממושמע, פנה זה לפטרונו האריה וביקש קצת סתלבט בתאילנד. האריה הודיע לו שהוא מוזמן לצאת לחופש אבל מישהו ייאלץ למלא את התקן שלו ולכשיחזור, לא בטוח שייכנס לתפקידו. מר שועל גמר אומר והחליט לקחת את הסיכון. לא עברו כמה חודשים וחזר לג'ונגל. בבואו, הסביר לו אדון אריה שהתפקיד תפוס ועליו לחכות עד שיתפנה: "בינתיים תהיה ארנב" אמר לו. השועל הסתובב בג'ונגל חודשים עם התפקיד, בורח מחיות וטוחן גזרים. יום אחד פגש בארנב. שאל אותו: "מה אתה"? ענה לו הארנב שהוא שועל. "תגיד לי, איך זה שארנב על תקן שועל ושועל על תקן ארנב"? ענה לו הארנב: "זה מה שקורה כשיש חמור על תקן אריה".

זו הבבואה של בית שמש.

ניערתי את האבק טוב טוב. ממש לא התחשק לי להחזיר את "צופה מהצד" 5 שנים אחרי הבחירות האיומות (והכפולות) שעברנו כי די נמאס לי מהפופוליזם שטיפחתי, אין אדם מושלם ואני אחד שכזה. אבל יאללה, למה לא, העיר בה נולדתי וגדלתי, כן, זאת שגנבו לי אותה, כתשו ודרסו וכמעט השמידו כליל על טהרת "חומה ומגדל" חזרה מהמתים, הצליחה להוציא את ידיה מהקבר והיא עכשיו בדרך החוצה מבית הקברות.

רק תושבי הערים שנמצאים בהוויה הזו יבינו את התחושה. רק אלה שראו את מושב ילדותם נעלם ונגוז לנגד עיניהם יזדהו ויאמרו אמן. אחרים יטפחו לנו על השכם ויסתפקו ב"שיחקתם אותה".

היומיים האחרונים היו סיוט. מתח שנמשך ונמשך לאורך הלילה. רבאק, יש לי שיערות לבנות ואני בכלל קירח, אפילו הניצחון בא לנו לאט. תחושת הסיפוק הייתה עצומה, לא משהו שחווים כל יום. זר לא יבין זאת. הצלחנו להפוך את הקערה על פיה כנגד כל הסיכויים. האווירה אתמול בלילה והיום לפנות בוקר הייתה מחשמלת. אינספור אנשים (שלא לדבר על הנוער שלנו) שיצאו, אפילו בפיג'מות, רק כדי להיות חלק מהמהפך ההיסטורי, ההיסטרי הזה. רקדנו על רחבת בטון מזוין והרצפה רעדה. כמות הקונפטי שם יכלה להביך את היכל מנורה בהופעה של עומר אדם באמצע אוגוסט. כל מספר דקות עולה הכרוז ומכריז על הספירה. המספרים לטובתנו, הפער מצטמצם ואז זה קורה. לקראת השעה שתיים לפנות בוקר עליזה סגרה את הפער, אנחנו מובילים.

אומרים שאת הכסף סופרים במדרגות. יש אירוניה עצומה, מעין צחוק גורל של במאי מאוד מנוסה בדרך שבה ניצחנו. טרנטינו או היצ'קוק לא היה מסוגלים לכתוב תסריט שכזה. נשים רגע את העובדה שזו אישה שניצחה בעולם שבו גברים דומיננטיים צדים את ליטרת הבשר שלהם. אלו שהכריעו את הכף היו לא פחות מאשר החיילים שלנו, אלו שצעקו לעברם "נאצי", "חרדק" וירקו לעברם ברמת בית שמש רק בשל היותם לובשי מדים. תגידו לי שזה לא מושלם. כן, גם באצבע בעין מותר להתגאות לפעמים ואני חושב שמותר לנו. סבלנו במשך שנים והיו לכך אחראים ישירים. נבחרי ציבור מתוכנו מכרו את נשמתם וצו מצפונם בשביל קדנציה עמוסה בביקורים מיותרים בחו"ל ובזבוז של כספי ציבור. אביתר בנאי בשירו "אמביציה" הגדיר את זה בצורה הכי טובה: "היחיד שאני שלו הוא אני וגם אני בוגד".

עשר שנים! עשר שנים שירקו עלינו, ניצלו אותנו, הפכו אותנו לבנק, כפו על בנותינו ללכת בצד אחד של המדרכה ואמרו להן מה ללבוש ובכל זאת, צריך לדעת לסכם תקופה. האם נשמח בנפול אויבנו? תלוי איך אתם מגדירים אויבים. אז סחבק הלך ובדק: "אויב: חורש רעה, שונא, מי שנלחמים נגדו, עוין, צורר, צר, קם, יריב". לא בדיוק הגדרה שהייתי שש להדביק ליהודי ובחייאט, אני לא סובל קלישאות אז תנו לי לחסוך את זה מכם ואולי, בכל זאת, זה שמבדיל בינינו לבינם.

הם דאגו לצעוק בריש גלי בכל הזדמנות שהם כאן כדי להישאר, שהם כאן כדי להעיף אותנו. תגידו לי, זו דרכה של תורה? יש פתגם שאומר שאם אתה חי בחברת זאבים, עליך ליילל כמו אחד. זה "ברומא התנהג כרומאי" של הרוסים. אני לא חושב שזה מה שעשינו.

כן, נתנו להם בית ולא מרצון. סבסדנו להם ישיבות ולא מרצון. כתשנו את איכות חיינו ולא מרצון ובכל זאת, בנאדם, אל תירק לבאר ממנה אתה שותה.

אבוטבול, שבינתיים ירד למחתרת, דאג לצעוק בוורסיה עירונית לארבע הלשונות של פסח מעל לכל במה אפשרית: "עשיתי לכם, בניתי לכם, הבאתי לכם". אני רק שאלה: מאיפה החוצפה? מהיכן עזות המצח? מי שמך? הו פוט יו???? אתה עשית לנו? אתה בנית לנו? אתה הבאת לנו? כינים הבאת לנו! ומהכסף של מי? שלך? ים של שחיתות וקומבינות נגמרות היום. האריה חוזר להיות חמור.

האגדה מספרת על אלכסנדר מוקדון, זה שכבש את יוון כדי לנפוש במיקונוס, שהלך לעשות ביקור בית בממלכת קציא (אל תשאלו, אין לי מושג איפה זה). אמר להם אלכס שבא על מנת לראות כיצד הממלכה דנה את דינם. התיישב זה בבית המשפט והקשיב.

בא אדם והתלונן על חברו. "קניתי מהחבר קרקע ובתוכה מצאתי אוצר. את האוצר לא קניתי וברצוני להשיבו לבעליו". החבר ענה: "מכרתי את הקרקע כולה וכל מה שבתוכה".

השופט שאל את השניים: "יש לכם בנים ובנות"? ונענה בחיוב. "אם כן, לכו תשדכו את הילדים ולהם תעבירו את הכסף". מוקדון הסתכל מהצד בפרצוף תמוה. "לא פסקתי טוב"? שאל השופט.

"אצלי היו הורגים את שניהם ונותנים לי את הזהב" אמר מוקדון.

"גשם יורד אצלכם"? שאל השופט.

"כן", ענה מוקדון.

"והשמש זורחת"? המשיך לשאול.

"כן", השיב מוקדון.

"ומה עם כבשים, עיזים ופרות, יש בארצכם"?

"כן", ענה שוב.

"דע לך שהגשם והשמש אינם בזכותכם כי אם בזכות הבהמה", אמר השופט.

כן, כמה שלא כיף לשמוע את זה אבל אנחנו הבהמה. אין מה לסובב ואין מה לייפות. לא מאמינים? אלי ישי אמר זאת עוד כשפיצול העיר לשניים היה חלומנו: "עיר חרדית בלבד תהיה ללא הכנסות, ללא ארנונה ולא תוכל להתקיים". אז אם בארזים נפלה שלהבת...

אבל יאללה, מספיק לבכות על חלב שנשפך. לפנינו דרך ארוכה. ובדרך הזאת נמצאת אחת, עליזה, שנמצאת בעיר הזאת יום או יומיים ונתנה מזמנה שעה או שעתיים בשבילנו. התושבים מכירים אותה טוב טוב, אלה שבחוץ יכירו אותה בקרוב, תסמכו עלי. היא נכנסת עיוורת לעירייה ועיוורים אי אפשר לשחד. להבדיל מנציגים כאלה ואחרים, היא לא באה להעביר את הזמן בחו"ל. יש עבודה קשה לפניה. היא לא תמימה ויודעת היטב שאין מהפכה סופית, יש רק מהפכות אינסופיות.

אתם יודעים, אומרים על פוליטיקאים שכל מטרתם היא להשמיד את האישיות שלהם ולהעמיד במקומה ישות חברתית לחלוטין. נו שוין, אין לי התנגדות שתצליח במשימה הזו.

טרומפלדור אמר שהצרה של היהודים היא בהתלהבות הרגעית שלנו. אנחנו נחפזים לעשות ומתקררים מיד. אין כוח התמדה, אין רצון עיקש, אבל... לא כולם כך. יש גם חזקים והם יישארו.

אני רוצה להאמין שכזו היא עליזה שלנו. אני יודע שהיא כזו.

כל תנועה באשר היא יכולה לקום ולצמוח גם בלי אמונה באל אך אף פעם ללא אמונה בשטן כלשהוא. אני חושב שכדאי לכולנו לדגול בלתת לעבר להישאר בעבר ולהניח את המשקעים. התזה של בלוך, כפי שדאגה להעביר בכל חוג בית בחודשים האחרונים, הינה להתמקד בעשייה ולפרק את השבטיות. לא להיות מונעים משנאת האחר ומפילוג כי אם מהכלה ומתן שוויון ובכל זאת... אני אשקר אם לא אומר שמגיע לנו קורטוב של אפליה מתקנת. אחרי הכל, זאת העיר שלנו.

אל תפרשו אותי לא נכון, אני כועס. אני כועס ומתוסכל. תגידו לי אתם באיזו עוד עיר צריך לקנות ארבע על ארבע כדי לנוע בכבישים? התשתיות ברצפה, אין תרבות ויש עוני. אנחנו באשכול 2 מתוך 10, אחד לפני רהט. פעם היינו 6. האם כך צריכה להיראות עיר במיקום כה אטרקטיבי בין ירושלים לתל אביב? זו לא התקרבנות, זו לא התמסכנות, זו מציאות.

כמה זה סקסי היום להגיד "אני גר בבית שמש"? כמה גבות מורמות וכמה הבעות פנים של "משתתף בצערך" אני מקבל כשאני עונה על השאלה היכן אני גר? מספיק, די. אף אחד כבר לא ידאג לנו. המדינה ירקה עלינו. ביבי קבר את העיר כשחתם הסכמים עם ש"ס למלא אותה בתורתם אמונתם. עלינו לדאוג לעצמנו ומי שחושב אחרת מוזמן להגיב.

וכשהאופוריה תשכך והחיוכים ייעלמו, מחכה לנו דרך חתחתים ארוכה ומייגעת של שיקום. שעת המבחן החלה ולא נראה לי שמישהו מתכוון לתת לקואליציה החדשה ולו יום חסד אחד מסיבה אחת בלבד: אין להם את המותרות הזו. אפרים קישון אמר פעם שמה שטוב בכובע מזכוכית זו העובדה שאין צורך להרים אותו. אם בית שמש היא הכובע, אנחנו תפסנו אותו מאית השנייה לפני ההתנפצות לרסיסים. אולי יום אחד נצליח לחבוש אותו שוב בגאווה מעל ראשינו.

היום, יותר מתמיד, אני גאה בעיר וגאה בתושבים ובנבחרים שלנו.

תזכרו, כשהסוסים יודעים את שמם, לא ניתן לרכוב עליהם יותר!