בין הנקישה על הדלת לבין משמע הבשורה המרה

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף

וְחָרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבֹּעַ -

וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסָף

בְּיֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

השיר "והחיטה צומחת שוב" של דורית צמרת, נכתב לזכרם של אחד עשר חברי קיבוץ בית השיטה שנפלו בקרבות מלחמת יום הכיפורים.

צמרת, תושבת הקיבוץ, מיאנה לקבל את האובדן הגדול הזה.

את נפילתם של רבים כל כך ממקום קטן כל כך.

ופשוט לא מבינה איך ניתן להמשיך.

והיא מוצאת מישהו להאשים. את החיטה. שצמיחתה כאילו מספרת שהחיים ממשיכים.

שבכל זאת חוזרים לשגרה.

הכותבת שואלת בסוף השיר "איך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב?"

כי עבורה ועבור רבים השכול, הכאב הטמון באובדן של אדם קרוב ובד"כ צעיר, אמורים לעצור את הכול.

אחריהם, שום דבר לא יהיה אותו הדבר.

שום דבר לא יכול להיות אותו הדבר.

משפחות שכולות יקרות שלנו,

אנחנו חוזרים לכאן שנה אחר שנה כדי להתייחד עם זכרם של יקיריכם.

אנשי כוחות הביטחון ואזרחים, אשר נפלו בהגנה על ארצנו, במילוי תפקידם או במתקפת טרור.

אנחנו יודעים שמתישהו במהלך חייכם, מתישהו בין הנקישה על הדלת לבין משמע הבשורה המרה, חייכם נעצרו.

כמו העמק בו גדלה דורית צמרת, גם אתם חיים בסביבה מאוד ירוקה ויפה.

וגם אתם בוודאי הסתכלתם על ההרים המקיפים את עירנו; על השדות הפזורים מאחוריי וגם אתם שאלתם "איך החיים ממשיכים?"

משפחות יקרות,

אנחנו חוזרים לכאן שנה אחר שנה כדי לנסות ולמצוא מילים ודרכים להשתתף בצערכם. כדי לתת את כל הכבוד שאנחנו חייבים לתת לאנשים שבזכותם אנחנו חיים כאן. יום לאחר מכן, אנחנו יוצאים לחגוג. אנחנו חוגגים את הריבונות היהודית בארץ ישראל, ריבונות שחודשה לאחר 2000 שנות גלות.

אנחנו חוגגים את כמות היהודים החיים כאן. כבר מעל לשישה מיליון וחצי יהודים מתגוררים בארץ הזאת. כן שישה מיליון, כמו המספר נורא ההוא, היום הוא סיבה לגאווה. אנחנו חוגגים את מה שאנחנו יודעים: ש לנו מדינה, יש לנו צבא, ובעזרת ה' נהיה כאן עוד הרבה זמן.

אנחנו חוגגים גם את ההצלחות שלנו: יש לנו תרבות ומדע, חינוך ומסורת ובקיצור סיבות רבות להיות מרוצים. אז בהתייחסות חוזרת לשיר, החיטה אכן צמחה, היא אפילו גבוהה יותר מבעבר. ואפשר למצוא בה דווקא נחמה. הקורבן של יקיריכם לא היה לשווא. אויבנו מאוד רוצים שלא נהיה כאן, לא רק עכשיו, בכל דור ודור, אבל הם לא מצליחים.

ברוך ה'.

מצבנו טוב, וזה בזכות יקיריכם.

ללא המחיר ששילמנו, המחיר שאתם שילמתם.

לא היינו מגיעים לכל זה.

לא היינו זוכים להיות עם חופשי בארצנו.

משפחות יקרות שלנו,

השנה קיומו של הטקס הזה עמד בסימן שאלה גדול.

מגיפת הקורונה משנה סדרי עולם.

מונעת קיומם של אירועים גדולים, מונעת מאיתנו לחבק אתכם ולעודד אתכם.

אבל יש דברים שאי אפשר לעצור.

המסורת העירונית הכואבת והנפלאה הזאת. קיומו של הטקס העירוני וזיכרון בנינו ובנותינו אינו דבר שאנחנו יכולים להפסיק.

בשבילכם ולמענכם החלטנו על פורמט קצת שונה.

קיום של טקס- כן.

נוכחות של קהל- לא.

אז אתם אולי לא כאן, אבל אתם ממש לידי.

הנוכחות שלכם מורגשת בכל אבן באנדרטה הזאת, והאהבה והכבוד שאנחנו רוחשים כלפיכם אינה נמדדת בקרבה הפיזית שלכם למקום.

היא נמדדת במסירות, בתחושות וברצון של כל אחד מאיתנו לספק לכם ערב זיכרון והוקרה ליקרים לכם מכל.

וזה המקום שלי להודות לעובדי העירייה ורשת המרכזים הקהילתיים, למתנדבים, לספקים ולכל מי שעמל וטרח על מנת שנוכל להמשיך את המסורת, להמשיך את הטקס, גם בתקופת הקורונה.

הצלחתם. תודה.

יהי זכר בנינו ובנותינו, שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה, ברוך וצרור עימנו לעד.