לולים לא מעטים כבר אינם ממלאים את ייעודם. קולות צהלת תרנגולי ההודו בקושי נשמעים במרחב, וגם מעט מהלולים שעדיין פעילים גגותיהם משמשים בתפקיד משנה, אנרגיה סולארית על הגג. מערכות סולאריות אמורות להחזיק עשרות שנים. והתקנתם כרוכה בהוצאה כספית שמניבה הכנסה כלל לא רעה, בהתחשב שאנרגיה מוזרמת למוקדי האספקה של חברת החשמול, והזיכוי המיידי בחשבון החשמל הפרטי הרי שרבים מבקשים אכן לממש את הרעיון הכלכלי הזה. התקנה של מערכת סולארית ביתית הינה הליך כלכלי משתלם וחכם במיוחד. בעבר הלא רחוק, מחירי המערכות הסולאריות היו גבוהים מאוד ביחס לכמות החשמל המיוצרת בהם, לרוב בגלל עלות הרכיבים שבמערכת. ככל שמתרחק הזמן נעשה התהליך פחות יקר ושווה את השקעתו. השאלה כאן אינה כדאיות התקנה, אלא בעובדה הפשוטה ששטחים חקלאים הופכים להיות שטחי תעשיה. ומהו ייצור חשמל אם לא תעשיה
וגם, לא מעט לולים עדיין פשוט ריקים, אפילו את הרעיון הזה של הפיכת גגותיהם למקור הכנסה מאנרגיה סולארית לא ממומש.
במצוקת השטחים לבניה, נשאלת השאלה האם לא צריך וחובה לשנות סדרים ישנים לטובת סדרים חדשים, בהם האדמות הללו שניתנו בעבר כמעט ללא תמורה מהמדינה יעברו הסבה לבניה. לשם כך הרי קיימות אותן ועדות חקלאיות וכבר היו תקדימים שאדמות חקלאיות הוסבו לשטחי מגורים.
מי צריך ליזום את הרעיון, או מי צריך להוביל? מנהל מקרקעי ישראל משום מה חושש מניסיון להתמודד עם הרעיון הזה. רשויות הדיור במדינה, ממשרד השיכון, הוצר, החקלאות, חוששות כל אחד מהטעמים שלו. משרד החקלאות חושש ממאבק ארגוני המשובים והחקלאיים למיניהם.
שתפו
