האש המתלקחת. "אבני הברד הכו בעוצמה ובאכזריות מכל הכיוונים. מעבר מזה שטף הברד הנאצי, ובשטניות עמלקית שיטתית, בדרכו של המן הרשע, ביקש להשמיד להרוג ולאבד, להכרית שריד וזכר ליהודים ולזרעם. בתוך שטפי המים הזידונים, מתחת לצליפות הבלתי פוסקות של אבני הברד, ליהטה אש. אש זו- נתלבתה ונשתלהבה על ידי מי הברד.
אלפי בני ישיבות ליטא ואתם רבבות רבבות שומרי תורה ומצוות, עשו שלום בין מי הברד לאש שליהטה בליבם ובנפשם –לעשות רצון קונם. בתוך הכפור הנורא מסרו את נפשם על תפילה בציבור, סיכנו את עצמם על שמירת שבת, רעבו עד מוות ובלבד להימנע מאכילת חמץ בפסח.
תחת המגף העריץ, לא ויתרו על אמירת קדיש על קברו של חבר שלא החזיק מעמד, ובגופם המורעב והמעונה גמלו חסד איש עם רעהו. וזו היא האש המתלקחת. מילותיו של הסופר ואמן כתיבת הנפש, הרב דוד זריצקי ז"ל.
כשאני עומד כאן בפניכם, ביום הזה, דמותה של סבתא רחל עומדת לנגד עיני... בעצם יותר נכון לאמר שעיניה של סבתא רחל יוקדות בי.. סבתא רחל פרויליך עליה השלום, ששרדה את ברגן בלזן, איבדה שם בגיהינום הגרמני את משפחתה, שרדה בקושי.. עלה נידף.. שדופה.. עור ועצמות.. אבל עם עיניים יוקדות. סבתא רחל כמו הרבה מחברותיה, בחרה לקום מהאפר ולבנות. זכתה לעלות לארץ ישראל ,להקים משפחה, לראות את הבית קם וחי. כילד, המבט היוקד הזה, המבט שדוק של עצב שזור בו אבל דחף העשייה והבניה לא מש ממנו לרגע.. המבט הזה סיפר לי את הסיפור.. הסביר לי את השליחות. בעיניה של סבתא, בסיפור חייה, במעשיה הבלתי נלאים של בנייה ויצירה מחודשת, הבנתי שאפשר לנסות לכלות את החומר, לשרוף את הגוויות, אבל הרוח נצחית היא, לעולם עומדת. מתוך גיא המוות, מהמקום הכי שפל, לימדה אותי סבתא, כי ניתן לבחור. והיא בחרה. אמונה בבורא עולם, אמונה בחיים. ואמונה בבני אדם."
אנחנו עומדים כמעט בשנה השמונים לסיום השואה. המרחק הולך וגדל, ניצולי השואה מתמעטים. המרחק מחייב אותנו. יותר לזכור, יותר להאמין. יותר לבנות וליצור חיים. השנה במיוחד. המחשבות על השואה מתערבבות להם בכובד הלב השוכן לו בחודשים האחרונים, חודשים של שכול, מלחמה, רגעי חרדה בחזית ובעורף. השנה במיוחד, זקוקים אנו לתפילות, שואבים כוח מהאמונה. ממסורת של אלפי שנים, של עם יחיד ומיוחד. עם שסובל מכל העמים, עם ששורד את כל הגלים.
"אל מקום שאדם בורח בשעת צרתו, ניכר ששם שורשו" כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין. כמו אז, כמו שם, כמו הסיפורים הקטנים על כל אותם אנשים שנתגלו שם בגדלותם, כך אנחנו. מחויבים שבע שבעתיים, בעזרה הדדית, בערבות ובאחדות. גם כאן בעיר שלנו, גאוותנו על אותם שעות ופעולות של חסד ונתינה בשגרה ובחירום. ברגעי עצב, ובעת שמחה.
על אנשים ונשים מכל העדות והמגזרים ששמו ושמים את ההתנדבות והנתינה בראש העשייה. עשייה שלא תחדל. זה כוחנו ועצמתנו הרוחנית והחברתית. זו העדות לשורשים חזקים של אמונה, מסורת יהודית שמושתת על – כל ישראל ערבים זה לזה!
ולא פחות חשוב, האחיזה בשורשים שלנו, הגברת המודעות לטיפוח והעצמה של ההורים, של הסבים והסבתות שלנו, של הקשיש או הבודדת, הם החובה הקדושה שלנו, לא לשכוח אותם, כדי שנזכור מהיכן באנו. חובה עלינו, כעיר וכחברה, כעירייה וכקהילה, לדאוג לספק את צרכיהם, למלא את רווחתם, לעמוד בצילם של אלו שראו מוות, ובחרו בחיים. לשמר בקרבנו את אלה שרוחם ואמונתם הם האור המאיר את שביל חיינו. ואסיים במילותיו של האדמו"ר הקדוש מפיאסצנא, שנהרג גם הוא בשואה, וכך הוא כתב: "בשעת צרה ליעקב.. האיש מתרגל יותר להרגיש את עצמו, כי האם אפשר שיכו לו לאיש ולא ירגיש כאב...
והנה, כדי לעורר במרום רחמים על ישראל, ולהמתיק את הדינין, צריכים לעורר בקרבנו רחמנות על ישראל זולתו. לא בלבד שצריכין ליתן כל מה שיכולים ליתן להם, רק הרחמנות עצמה שמעוררין בקרבנו על ישראל, פועלת במרום. צריכים שלא להתרגל בצרות ישראל..."
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בגאולה ובנחמת ישראל, וכל הקהילות שאבדו יקומו שוב, ורוח ישראל לעולם עומדת. אמן
שתפו
