הפגנה של שתי עמדות מתוך כבוד הדדי זה לזה

גם היום תיערך הפגנה בכיכר בן זאב. מן הסתם יעמדו אלה מול אלה, שני מחנות, שתי דעות. רועי פרלשטיין דביר, מארגן ההפגנה מצד אחד מבקש, בואו נפגין כל אחד ודעתו, גם נדבר, ואולי נגיע להסכמה ואולי לא. כבוד הדדי חייב לשרור בשטח. זזו הדמוקרטיה. הנה שיעור על פיח בקשתו של המורה דביר.
בשבועות האחרונים התחלנו לצאת, כמה עשרות תושבים מודאגים, להפגין בכיכרות שונות בעיר. אנחנו מפגינים בקריאה לממשלה לקחת אחריות גדולה יותר על החיים של כולנו – על בריאות הגוף, אך גם על בריאות הנפש, על היכולת שלנו לכלכל ולפרנס את משפחותינו, על היכולת לשמר חיי יום-יום פחות או יותר נורמליים.

אנחנו מפגינים כי אנחנו מודאגים מאד מהתחושה ההולכת וגוברת, שלממשלה לא באמת איכפת מאיתנו ומהחיים שלנו. וכאזרחים מודאגים, אנחנו מאמינים שחובתנו היא לצאת ולפעול כדי לנסות ולהשפיע על הממשלה לדאוג קצת יותר טוב לצרכים שלנו, האזרחים.

בפעמים האחרונות בהן יצאנו לכיכר התארגנה מולנו הפגנה של סניף הליכוד בעיר במסר של תמיכה בממשלה. כמורה לאזרחות, אני חייב לומר שזה משמח אותי מאד - כמו שאני מודאג מדברים מסוימים ומאמין שמחובתי להיאבק עליהם, כך אני מאמין, וגם מלמד את תלמידי, שצריך להיות גם אצל מי שחושב אחרת ממני.

ככה עובדת דמוקרטיה. בזה כוחה.

אך בהפגנה האחרונה התחושה הייתה לא של שתי הפגנות אחת מול השנייה, אלא מצב שבקלות רבה מדי יכול להתדרדר לאלימות. אני באמת שמח שיש הפגנה והפגנה מולה, ואני רואה גם במי שעומדים מולי

שותפים למאבק על מדינה וחברה טובות יותר. אך כאשר אני נתקל בקללות, בקריאות 'לכו מכאן', קשה להרגיש את השותפות.

וזה לא חייב להיות כך. באחת ההפגנות התפתח דיון עמוק וארוך עם אחד האנשים שהתנגדו מאד להפגנה שלנו. השיחה הסתיימה באמירה 'וואלה, על 70% מהדברים אנחנו בעצם מסכימים'

אז בואו להפגין. תעמדו איתנו, או מולנו. אבל תבואו. כי ככל שנהיה רבים יותר בכיכר, גם אם בשני צדדים מנוגדים של הוויכוח, כך החברה שלנו תהיה חזקה יותר. אבל תבואו בטוב. תעמדו מולנו ותפגינו, אבל תבואו בטוב. תעמדו מולנו ותפגינו, וניפגש באמצע ונדבר. בואו נראה – לעצמנו, לעיר שלנו, - אפשר עדיין לנהל דיונים פוליטיים קשים, כואבים ונוקבים, ברוח טובה ומתוך תחושת אחווה ושותפות אמיתית. כמו כל משבר חיצוני שניחת עלינו, זו שעת מבחן לכולנו, ובכוחנו לעמוד בו

אז ניפגש בכיכר של שד' בן זאב ושד' הדקל. ימי חמישי, חמש וחצי.

עד כאן פנייתו של המורה דביר.