כתוב בעיפרון בקרון החתום

מי שלא צפה בשידור הישיר של הטכס המרכזי לציון ליל השואה, הנה הזדמנות עבורו לקרוא את דבריו של סגן ראש העיר משה שיטרית.

"כאן במשלוח הזה,
אני חוה,
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני..."

השיר "כתוב בעיפרון בקרון החתום" של דן פָּגיס הוא שיר מטלטל. קצר מאוד, פשוט מאוד. שיר בין שש שורות סך הכול. תשע עשרה מילים אורכו. לא שיר שאמורים לזכור. לא שיר שאמור להשפיע על הקורא. אבל בתוך השיר הקצר הזה טמון כל מה שמזעזע אותנו. כל מה שמכאיב לנו ומטלטל אותנו בהקשר של מאורעות השואה. הדבר הבולט ביותר בשיר זה שהוא לא נגמר. השיר מסתיים במשפט פתוח. חוה מבקשת למסור לקין משהו, ודבריה כאילו נקטעים. הכותב לא חושף לנו מה בדיוק היא רוצה לומר לו. לרוצח.

מה היא רצתה להגיד? מה היא כבר יכולה להגיד? האם אלו היו בקשות תחנונים או אולי דברי אשם? מה היא רצתה לומר לגרמנים? אולי היא רצתה לשאול אותם שאלות שאנחנו היינו רוצים לשאול. איך זה מרגיש להסיר מאדם כל צלם אנוש? להפוך אותו למספר? לאובייקט? האם אתם מרגישים חרטה אמתית? מה גרם לכם להדרדר לשפל כזה? ומדוע רצחתם מיליון וחצי ילדות וילדים?

השאלות פתוחות, כמו הסיומת. והסיומת? היא מסמלת מעגל אינסופי. מעגל אינסופי של אינספור אימהות שהועמסו על קרונות משא ואיתם אינספור ילדים. ילדים שבוודאי היו בהיסטריה. ילדים בוכים. ילדים הלומים. ואותם ילדים בוודאי נצמדו לאדם האהוב ביותר עליהם, זה שנסך בהם ביטחון, לאימא. לחוה. ואותם ילדים ביקשו שאימא תנחם. תחזק. תשנה את מה שקורה סביבם. ולאימא אין פתרונות. אימא חסרת אונים.

היא בעצמה לא יודעת לאן הולכים ולא יודעת מה הולך לקרות. או חמור מכך, היא כן יודעת. כי אחרים יצאו כבר בדרך הזאת ולא שבו, והיא יודעת שהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון. מזעזע.

השיר הזה חרוט על אנדרטה במחנה ההשמדה בֶּלְזֶ'ץ. אולי מחנה ההשמדה הנורא ביותר שהופעל על ידי הגרמנים. מתוך 434,511 היהודים שידוע לנו שנכנסו בשעריו שרדו רק שלושה. זה היה מחנה עם תפקיד אחד בלבד: השמדה. מכיוון שמעט כל כך שרדו, אנחנו לא יודעים הרבה על המקום. בשונה ממחנות אחרים כמו אושוויץ, שם שרדו רבים, אין לנו כמעט עדויות. ובוודאי שאין לנו עדויות אודות הנרצחים ורגעיהם האחרונים עלי אדמות. נרצחים שנותרו אנונימיים. חסרי פנים, חסרי זהות, אפילו חסרי שם. אז כל מה שנותר לכותב השיר הוא לכנות אותם בשמות האנשים הראשונים: חוה, הבל, אדם. פלונים ואלמונים שנותרו ללא מצבה וללא פינת זיכרון.

השיר הזה גם מזכיר לנו את זהות הרוצחים, למקרה ששכחנו. כל כך נוח להאשים ברצח הגדול ביותר שההיסטוריה ידעה רובוטים חסרי לב או גורמים מוסתים ששטפו להם את המוח. אבל לא, לא ניתן לעם הגרמני הנחות שלא מגיעות לו. חוה מבקשת למסור מסר ל"קין בן אדם". היא לוקחת את הרוצחים ומזכירה להם שהם דומים לקורבנות שלהם. היא מזכירה לקין שהוא גם בן אדם, בדיוק כמו הבל. היא מזכירה לגרמנים שהם בני אדם. בני אדם עם חלומות, רצונות ושאיפות וכן בני אדם שאמורים גם לחוש חמלה, רחמים ואהבה. חוה מבקשת מאיתנו, הקוראים, לשים את המראה מול הפרצוף של העם הגרמני. לומר לו בדיוק מה שהוא לא אוהב שנזכיר לו: לא עשיתם את זה רק כי קיבלתם פקודות. לא הידרדרתם לכך בגלל שרשרת הפיקוד או האופי הגרמני המדויק והמקצועי. מילים יפות לא יספיקו, והפוליטיקלי קורקט לא יתקן את העוול. תכננתם וביצעתם את הפשע הגדול ביותר שידעה האנושות. רצחתם מיליוני אנשים. גברים ונשים, זקנים וטף- ועשיתם את זה בהכרה מלאה. הידרדרתם למחוזות שהאנושות לא ידעה, הפכתם את המעשה האנושי המרושע ביותר, הרצח, לפעילות תעשייתית, מאורגנת, עם שיטות- ועשיתם את זה בחפץ לב. רצחתם שישה מיליון יהודים ואתם בני אדם!

ולא רק שביצעתם את הפשעים הנוראיים האלה, גם לאחר המלחמה, לאחר ההתנצלויות והשילומים וכל הצעדים שנקטתם על מנת להראות כמה אתם מצטערים, המשכתם עם העוול הנורא הזה כשלא באתם בחשבון עם הרוצחים, בני העם שלכם. כשאלו שנשפטו נשפטו לשנים ספורות על השתתפות ברצח של אלפים. כאילו רצח של אדם שווה מספר ימים בודדים של כליאה. מילים יפות לא יספיקו, והפוליטיקלי קורקט לא יתקן את העוול. אחד הפספוסים הגדולים לטעמי זה שמדינת ישראל, יחסית, הזניחה את הנושא, ולא באה בחשבון עם רבים כל כך שלקחו חלק בשואת היהודים.

רבים מדי חזרו לחיים נורמטיביים, הקימו משפחות, עבדו, אולי יצאו מדי פעם עם חברים. והגרוע מכל: נפטרו בשיבה טובה, להבדיל ממיליוני הקורבנות שלהם. כאילו ששנות הרצח והזוועה היו סוג של שירות מילואים עבורם ועכשיו אפשר לחזור לחיים הרגילים. חבל. מילים יפות לא יספיקו, והפוליטיקלי קורקט לא יתקן את העוול. עוול שבוצע גם על ידי משתפי פעולה. והיו הרבה משתפי פעולה, לא גרמנים, שנטלו חלק בהשמדה. והשלטונות? שוב, מדחיקים. והדוגמאות מהשנים האחרונות רבות מדי:

זו יכולה להיות ממשלת פולין שיוצאת כנגד היסטוריונים החוקרים מעשי רצח יהודים שבוצעו על ידי פולנים. או ממשלת אוקראינה שהקימה בתי קברות ממלכתיים ללוחמי אס-אס אוקראינים שלחמו לצד הנאצים, ומדברת על מורשתם. זו גם יכולה להיות ליטא בה חברי הפרלמנט מנסחים בימים אלה חוק המטהר את הרוצחים הליטאים מאחריות לרצח היהודים בקרבה הדוגמאות לצערי, רבות. מדי.

מילים יפות לא יספיקו, והפוליטיקלי קורקט לא יתקן את העוול. וראו איזה פלא, המדינות הללו שאדמתם ספוגה בדם יהודים. אלו המרכיבות יבשת שהתיימרה להניף את דגל הסולידריות, האחווה והשלום העולמי אחרי המלחמה. כל אלו היו הראשונים לנעול את שעריהן בפני שכנותיהם עם התפרצות המגיפה.

כשהקורונה הגיעה- נעלמה הסולידריות, הלכה האחווה. לגבי שלום עולמי? זה דווקא השתפר כי האירופאים עסוקים בדברים אחרים ולא יכולים להפריע. מילים יפות לא הספיקו, והפוליטיקלי קורקט נעלם לו וגם כשיחזור, מסופקני כי יתקן את העוול. השנים חולפות. דור הולך ודור בא. ועדיין, מה שקרה בשנים האפילות הללו בשנות הארבעים של המאה ה-20 ימשיך להדהד עד קץ הדורות.

על כל יהודי לזכור מה עוללו לאבותיו הנאצים ומשתפי הפעולה.

לזכור ולא לשכוח.

תהי נשמתם של ששת מיליוני אחינו צרורה בצרור החיים.

לסיום, ברצוני להודות, בשמי ובשם ראש העיר ועיריית בית שמש לרשת המרכזים הקהילתיים של בית שמש, לאגף האירועים והספורט, ליהודה גובני, מיכאל קריספל וכל משתתפי הטקס על קיום האירוע.

למרות הקשיים הצלחתם לשמור על המסורת.

תודה רבה.