מול הקהל הרב שהתאסף כאן אני לא יכול להתעלם מההבדל בין הטקס הזה לטקס שערכנו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה דיברנו אל החצץ ואל האבנים. המקום היה שומם, ומלבד קומץ עובדי עירייה ורשת המרכזים הקהילתיים, שארגנו את האירוע, לא היה כאן איש.. לא דיברנו לקהל, כי אסור היה לנו לארח קהל. מגיפת הקורונה מנעה מאיתנו לקיים את הטקס הזה במתכונתו הרגילה..
אמנם היערכות מקדימה הובילה אותי להקמת הטלוויזיה הקהילתית, מה שסייע לנו לשדר את האירועים הממלכתיים ובכללם הטקס הזה לאלפים שנותרו בבית. אבל להגיד שזה היה אותו הדבר? לא, זה לא היה. טבע האדם להעריך דברים רק כשהם חסרים. כשהם אובדים או מסתיימים, ללמוד להעריך כמה טוב היה לנו. לראות דברים טובים כמובנים מאליהם.
אנחנו לא מתנהלים כך רק כשמדובר בטקסים כמובן. אנחנו מתנהלים כך בהרבה דרכים. בנאומי בטקס יום השואה העירוני הזכרתי כמה טוב לנו כאן בארץ שלנו. וברוך ה' לפעמים מותר להודות שטוב לנו. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית וחיים ברווחה יחסית, אנחנו חופשיים לבחור ולהיבחר, להביע את דעתנו, להחליט על אורח חיינו, וגם לקיים את מצוות דתנו, אם נרצה בכך כי שוב, זו מדינה חופשית. לא היו לנו פריבילגיות כאלו בעבר. אבותינו סבלו בגלות מאיסורים, רדיפות, המרות דת, וגם מזוועות, פוגרומים ומעשי טבח כשמעל כולם מתנוססת השואה האיומה. היה לנו מאוד רע, והיום אנחנו רגילים לטוב. אך אסור שהוא יהיה מובן מאליו.
מדינת ישראל היא מדינה שברירית וקטנה המוקפת בהרבה מאוד אויבים, אויבים שעד היום מתקשים לקבל את קיומה. אך הבעיות של ישראל הן לא רק מבחוץ אלא גם ממחלוקות פנים. יש בה שבטים, קבוצות, עדות, דתות, והרבה תסבוכות. היא קשה, היא מורכבת, אבל היא שלנו. זו המדינה שלנו ואנחנו צריכים להיות אסירי תודה כל יום על כך שיש לנו אותה.
אסור לנו לראות דברים כמובנים מאליהם. אסור שנתרגל ונזלזל. ואסור שנשכח, לכל מה שיש לנו כאן היה מחיר. הדברים הטובים שקורים כאן לא ניתנו לנו בחינם. המדינה הזאת קיימת בזכות ולא בחסד. להקמתה וקיומה של מדינתנו יש תג מחיר- דמם של רבים-רבים. דם של חיילים ותושבים ששמותיהם מתנוססים על האנדרטה מאחוריי ודם של אלפים אחרים ששמותיהם מתנוססים במקומות אחרים. מחיר שלעולם לא יוכל להיות מובן מאליו.
מולי ניצבים בני המשפחות השכולות תושבי העיר בית שמש. עבורם אני לא צריך להסביר את הדברים הללו. הם יודעים היטב מהי העלות ומהו המחיר. כאבם מלווה אותם יום-יום, שעה-שעה, כשגם ממרחק הזמן הכאב לא מרפה וילווה אותם לעד. עבורם תמיד תהיה אותה שניה, אותו הרגע, שבו החיים לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.
הנקישה בדלת, הבשורה האיומה והחדשות ששינו את הכול. הם יודעים שמה שיש לנו כאן הוא לא מובן מאליו. והם יודעים זאת ממקור ראשון. מיכאל מייק אשבל היה משורר ולוחם, באחד משיריו "עלי בריקדות", מדבר מייק על המאבק שלו ושל חבריו למחתרת האצ"ל לעצמאות ישראל ולחירות העם היהודי. בסוף השיר, מייק מדבר על האפשרות שהוא לא יחזור. הוא לא אומר יותר מדי דברים, הוא רק מבקש משרה, בת הזוג שלו, "קחי לך שני מאנשי גונדתי". מצאי אהבה, הקימי בית, המשיכי הלאה. אני בטוח שראיתם עדויות דומות. אמירות דומות. דווקא מאותם אנשים. דווקא מהנופלים. האנשים שלא רק ידעו על הסיכון שהם לוקחים ועל האפשרות שלא יחזרו, אלא היה חשוב להם שיקיריהם ימשיכו הלאה. ביקשו שיזכרו אותם אבל בעיקר ביקשו שיהיה לנו טוב. שנדע להעריך את ההקרבה שלהם ולהמשיך את חיינו כאן על האדמה הזאת. שלא נראה את הדברים כמובנים מאליהם. זוהי צוואתם ועלינו לקיים אותה.
לזכור אותם ולספר עליהם, להנציח אותם ולהלל את שמם. ולעשות הכל על מנת שיהיה לנו טוב.
וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵשׁ זְרִיחוֹת
וּבֵין עַרְבַּיִם תְּנַשֵּׁב עוֹד רוּחַ יָם
אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד מְשַׂמְּחִים כָּל לֵב בִּשְׁלַל פְּרִיחוֹת
הֵם שֶׁיָּעִידוּ, כִּי זָכַרְנוּ אֶת כּוּלָם.
נזכור, נאמר תודה ונרכין ראש.
יהי זכרם ברוך
שתפו
