כיכר קניון נעימי, יום שני לפני הצהריים. השמש נעימה, בשמים עננים מבשרי גשם. למטה, מצויה מזרקה, מה שאמורה לזרוק מים לגבה, לגבהים שונים, להחליף כיוונים, להשתלב זנוק אחד במשנהו, לטובת העוברים ושבים.
ויש עוברים ושבים, יש גם יושבי בתי קפה נהנים ממרק חם או מקפה שחור, עיניהם צופות במזרקה, ירצו או לא ירצו.
באר המזרקה, בה נקווים המים מלא, מים יש. אפילו צנרת יש, צנרת מתעקמת, מתפתלת, מתכווצת ומתעקלת לכל כיוון כדי לתת למים היוצאים זוויות יציאה שונות. מה אין? אין כנראה משאבה חזקה שתדחוף את המים כלפי מעלה להרימן להנאת הצופים מבתי הקפה הסובבים.
לא ביקשנו מוסיקת רקע, אפילו רחש המים מספיק. רק שהמזרקה תמלא יעדה, תזרוק מים, שנתפעל. שנברך, שנודה.
אחד מהעוברים ושבים שראה אותי צופה לכיוון המזרקה שאל עצמו בודאי למעשה. "זו משתנה, אפילו הפיפי של הילד שלי רחוק יותר ממה שהמשאבה הזו זורקת". דימוי לא הכי סימפטי, זו האמת. מדובר במזרקת מים, אלמנט פיסולי מסוג מסויים, אהוב מאוד. מול בית העירייה, מול משרדיה של זו שמחר קוראת לציבור תושבי העיר לטפח את עירם.
המזרקה היא בבעלות פרטית, קניון נעימי, הקניון הזה קיים כבר הרבה מאוד שנים, שבע שנים, משהו כזה. בבניינים יש מרפאות, משרדי עירייה. משרדי עו"ד, משרדים של חברות, לא מגיע להם ליהנות ממראה נאה יותר? לא הגיע הזמן שילמדו לתפעל מזרקה? והרי יש שם הכל, אולי תחזוקה נכונה, אולי שטיפת תנרת, אולי החלפת משאבה, אולי ואולי... מה זה משנה באמת. העיקר שתעשו. וחובה עליכם לעשות, אם לא פרקו את האלמנט המיותר. עדיף לייבש ולשים שם כמה שתילים גבוהים כמו המזרקות הקודמות שנבנו בבית שמש.