סיפורה של מסורת עתיקת יומין- גמילות חסדים של אמת

זה יכול להיות סיפור על שני אחים שלא התראו שנים וכל הזדמנות שנקרתה במשך השנים למפגש מרגש ביניהם, נדחתה מסיבות שונות. השניים, כך מספר לי היום אחד מהם בצער, לא התראו מאז למעשה הוא עזב את מרוקו בעשותו עלייה לישראל לפני עשרות שנים. אחיו נותר מאחור, עם געגוע, עם רגשות חסרות, ובעיקר בלי משפחה למפגשים.

לא על סיפור האחים, אני בא לכתוב הפעם. האמינו לי שסיפורם הפרטי יכול לרגש ולמלא דפים לא מעטים, על התנתקות, על רצון לעשות עלייה, על אהבת ארץ ישראל, על אמונה ועל ועל... כל אלה נושאים חשובים, הפעם, אני בא לספר לכם מה שסופר לי והוראה לי בצילומי וידאו על קהילה יהודית שנותרה בעיר פאס, עיר חשובה במרוקו, העיר בה גדל האח שזה עתה נפטר, והוא אליהו בן חנה ז"ל. אלי היה מוכר בקרב הקהילה, מוכר אולי גם בקרב מטיילי ישראל למרוקו שיראו ויזהו את תמונתו. אליהו היה מתפרנס מעסק משפחתי של מכירת תשמישי קדושה בקברות הצדיקים. הימים האלה הם ימים של הילולת הבבא חאקי, רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל. בני ישראל יצאו ממצרים אבל נסעו למרוקו, וסופת שלגים הקבילה את פני העולים להילולא הגדולה השואבת אליה יהודים מכל קצוות תבל, גם מישראל. היו מהעולים שנתקעו בדרך, היו כאלה שחששו לצאת לדרך, והיו כאלה שהתעקשו להגיע. מזג אויר סוער ומושלג הקביל את פני הבאים עד כדי שהדרכים נחסמו ונסגרו עד לבוא מפלסות השלג. המלך, כך מספרים נתן הוראה אישית לפלס הדרכים לציון הקדוש כדי לאפשר לעולים לקיים את מצוותם האמונית. אלי כהן ז"ל גם הוא נסע בעקבות התיירים להתפרנס. אלא שהסופה שקטעה הכול קטעה גם חיים מלאים שלו, והוא נמצא בחדרו בבית מלון בדרך, ללא רוח חיים.

במקרה כזה, ראשי הקהילה נרתמים בכל מאודם לקיים מצוות הלוויית המת. קהילת העיר פאס שפעם מנתה כמה רבבות, מעטה היא היום, אולי נותרו בה- כארבע מאות יהודים. לא כולם יהודים בכל מאודם, ואולם בשעה שיש שמחה ולהבדיל אבל כולם כאחד עומדים באימה ואומרים קדושה. כך נעשה לאחיו אליהו בן חנה ז"ל, ברוב קדושה וטהרה, כמנהג אבותינו במרוקו התקיימה ההלוויה. התמונות מוכיחות זאת כאלפי מילים, הסרטון כל שכן מי שצופה חושב שזהו מסע הלוויה המתקיימת ל"ע באשדוד או ברמלה. מזמורי תהילים, כיסוי הנפטר בגלימה, עגלה על גבה נשאו את גופת הנפטר, ובעיקר הטון, הקול, המזמורים שנאמרו מפי החבורה, כך מוגדרת חבורת מלווים היהודים שאינם נוטשים את המת לרגע אחד עד להבאתו למנוחת עולמים. זו תמונת המצב של קהילה גדולה ועשירה שגם כאשר היא מתרוקנת מהחכמים הגדולים, (חכמי פאס מוכרים בבקיאותם ושנינותם) עדיין נותרה בה המסורת הגדולה של גמילות חסד.

התרגשות אוחזת בעיני הצופה, ומוריס כהן, אחיו כאן מרגיש נחמה בהתנהלות הזו. למרות המרחק מארץ ישראל זכה אחיו לקבורה כדת משה וישראל, בהלוויה עם מניין וקדיש, ובעיקר קבורה עם תכריכים ושמירה על טהרת המת. מוריס כהן יושב שבעה בביתו שברח' הגליל, מבכה את לכתו של אחיו, ויותר את הרגשות הכואבות המציפות אותו בגין העובדה שעשרות שנים התפספסו לו ולאחיו לגדול ביחד. המקום ינחם את מוריס כהן, שלא יוסיף לדאבה עוד. אמן.