אחת התביעות ההזויות שהוגשה לבית המשפט ע"י עיריית בית שמש הגיעה לסיומה, מדובר בתביעה לפירעון אגרת שילוט לפי חוק השילוט העירוני. פסה"ד שניתן ע"י כב' השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה בבית משפט השלום בירושלים מזכה לחלוטין את הנתבע מוריס שטרית בעל מוסך שיטרית, בתביעה הופיע בנו יעקב שיטרית אשר עבר ועובד במוסך עד ימים אלו.
לטענת העירייה על המוסך לפרוע חוב אשר נדרש בסדר דין מקוצר על סך של 160 אלף ₪. מדובר באגרת שילוט משנת 2001 ועד שנת 2015!!! הנתבע טען לשיהוי בהגשת התביעה, חוב משנת 2001 נדרש רק בשנת 2015!!! הנתבע טען גם בין יתר טענותיו כי מדובר בשלט פנימי, שעל כמוהו מעולם העירייה לא גבתה כל אגרה. הנתבע טען כי העירייה תובעת על שלטים באגרת השילוט גם שלטים אחרים של שכנים או של בעלי עסקים המצויים בסמוך למוסך בבעלותו. ועוד טען, כי העירייה לא צירפה בבקשותיה לתשלום פירוט החשבון, לא נשלח כל פירוט של הקרן, ההצמדה או הריבית הנדרשת. בשל כל אלה ביקש לדחות את התביעה על הסף.
שני הצדדים התייצבו לדיון בפני השופטת והיו צריכים להציג סימוכין לטענותיהם. בשל כבודה של העירייה לא נלאה אתכם כאן בדחיית טענותיה אחת לאחת, כפי שבסופו של דבר הגיעה השופטת במסקנתה עד לדחייתה הכוללת של כל התביעה.
בלבול, חוסר סדר, חוסר עקביות ועוד ניכרו לכל אורך התביעה. השופטת גילתה סבלנות רבה לתובעת והמשיכה לשמוע את טיעוניה כאשר כמעט בכל פעם התגלה כי כל טיעון אין לו ביסוס ואו אינו ממוסמך כנדרש בידי רשות ציבורית תובעת, שעליה חבה חובת ההוכחה במקרה כזה. למשל כך מודה התובעת כי בשלב גילוי המסמכים הבינו כי טעו בחישוב יתרת החוב הכולל גם שלטים שאינם בבעלות הנתבע, ולכן החליטו לצמצם את סכום התביעה מסכום של 160 אלף לגובה של 119 אלף ₪, סכום הכולל תשלום חוב שוטף לשנת 2016. בבית המשפט לא ידעה העירייה להסביר כיצד מסמך שצורף מטעמן מצביע על חוב בגובה 106 אלף בלבד!!! העירייה אפילו לא הודתה בגודל השלט הנדרש לחיוב. לפי הנתבע מדובר בשלט באורך 2 מטר, לפי העירייה מדובר בשלט בגודל 39.2 מ'.
ועוד, העירייה גם לאחר שהודתה כי עשתה תיקון וצמצמה את החוב רק לשלטים בבעלות הנתבע, הוציאה לו דו"ח חיוב בשנת 2017 כאילו הוא חייב גם בגין השלטים שאינם בבעלותו. עדת התביעה מנהלת הגביה לא ידעה להסביר את הסתירות בין התצהירים והמסמכים השונים.
מה שנראה לכם פשוט, היה עבור עיריית בית שמש תסבוכת אחת גדולה, סתירות, אי דיוקים, אי המצאת מסמכים ואפילו חוק שצריך להיות ברור משום מה לא הובן כראוי. כאמור הנתבע טען כי ידוע, כאשר מדובר בשלט פנימי העירייה אינה מחייבת. זו הסיבה גם שהעירייה לא גבתה כל אגרה לא רק לו אלא גם לשכנים.
באופן כללי מסכמת השופטת כי העירייה לא הרימה את נטל ההוכחה וכי דין התביעה להידחות. השופטת מלמדת את העירייה כי הליכי גבייה מינהליים אינם עוצרים את מירוץ ההתיישנות. ומטעם זה הורתה למחוק את החוב בין השנים 2001 ועד 2008. באשר ליתרת החוב קובעת השופטת, כי העירייה לא הציגה שום תיעוד באשר לגודל השלט. ואחת ההערות שעל העירייה ללמוד ממנה כאשר היא מתחשבנת מול תושב תוהה השופטת: "לא סביר כי אם כטענת התובעת, זוכה הנתבע בגין כ-17 מ' של חיוב לעומת 22.4 מ' של חיוב שנותר הופחת החוב מ- 162 אלף ל-106 אלף ₪. הזיכוי היה צריך בשיעור גבוה הרבה יותר בהתאם ליחס בחישוב המטרים". "התובעת לא ידעה להצהיר מה החוב המדויק, התנהלותה של התובעת מחזקת את טענת הנתבע שלא היה כל חוב כלפיה...
ועוד, בית המשפט גם קיבל טענתו של הנתבע באשר לשלט בתחום המוסך, העירייה לא התייחסה לטענתו זו ומשכך פתר אותו בית המשפט גם באשר לשנים בהם לא חלה התיישנות. סוף דבר התביעה נדחית והעירייה תישא בהוצאות הנתבע ושכ"ט בסכום של 20 אלף ₪.
שתפו
