"אני זוכרת שהייתי רעבה מאד. דיברתי רק עם אחותי, שהייתה גם החברה הכי טובה שלי. דיברנו רק על אוכל. מה שפעם אכלנו, ואיך שפעם גרנו. היה לנו קר. לא היה כמעט מה לאכול. חילקנו שמינית לחם. נורא. יותר חול היה בזה מאשר לחם. אבל מצבנו היה יחסית לא רע לעומת מה שנעשה במשך הזמן בגטו. אנשים מתו מרעב כמו זבובים. קבורה לא הייתה. את הגופות היו שמים ברחובות ומכסים אותם בעיתונים. הרחובות היו מכוסים בגוויות.
רחל הייתה רעבה. קמה רעבה, התהלכה רעבה, שיחקה עם חברה רעבה, בכתה רעבה ולפעמים חייכה רעבה. תמונת ילדותה הייתה שאבא ואמא שלה חזקים כמו... זבוב.
תעצרו לרגע. עצמו עיניים ונסו לחזור שמונים שנה לאחור למציאות בלתי נתפסת בה יהודים הכלואים בגטו מבקשים להתקומם כנגד הצורר הנאצי. היומיום שלהם הוא איום קיומי. אין להם מושג אם בעוד שעה הם יפגשו איש אס. אס. שירה בהם באקדחו מטווח אפס וייתן להם להתבוסס בדמם. מדי בוקר לא היה ברור לרחל אם היא תשלים את יומה. אם תזכה להירדם רעבה, רעבה אבל חיה.
השפע עבורנו הוא כמעט מובן מאליו. כן או לא לאכול הוא בחירה שלנו. שבני מתקשר מהצבא השאלה שלי לאחר שאדרוש בשלומו היא האם הוא אכל. אני בטוחה שיש מי שדואג לשלומו ובטחונו.
זה לא מובן מאליו. השפע אצלנו בונה עוצמה, הרעב אצל רחל יצר מוטיבציה. רחל, חברותיה וחבריה בנו חוסן מתוך הרעב. רחל ראתה את החורבן וביקשה להילחם.
"כאשר אנשי האס. אס. באו לבצע את משימתם הדוחה, הם מצאו את עצמם עומדים מול מיליציה נחושה וחמושה שתילחם עד אחרון האנשים מן האפילה. בתים הרוסים שהפכו למבצרים מבוצרים ותגובות מלאות אש וגאווה. ההתנגדות נמשכה שישה ימים. כדי להתגבר על הנחישות החזקה ש המרד, הגסטאפו נאלצו להשתמש בתותחים, טנקים, להביורים. אנשי גסטאפו הרוגים נותרו שוכבים ברחובות, ועוד רבים נפצעו. הם נלחמו עד הכדור האחרון שלהם, ואז הם נפלו בין הבתים הנופלים וההרוסים של הגטו. הקרב בוורשה הוא כבוד לתולדות העמים של העם היהודי."
זהו אחד הדיווחים המוקדמים ביותר של העיתון המחתרתי "ארבערטער צייטונג" מחודש ספטמבר 1943 על מרד גטו ורשה.
חישבו על רחל הקטנה שלנו בתוך מציאות הבלהות הזאת.
כראש עיריית בית שמש ניצבת אני לפניכם היום ואומרת שאין לי את הביטחון שזה לא יקרה שוב. לומר שהנאצים היו מפלצות זו בחירה קלה. הם היו אנשים שפעלו תחת תכנית סדורה.
אם לא נשמור מכל משמר על הערכים האנושיים, אם לא נשמור על כבוד האדם שנבנה בצלם אלוקים, אם לא נדע לשמור ולהעריך את מה שיש לנו, זה יכול לחזור!!
לעולם לא נפקיד את ביטחוננו בידי זרים, לא נישען על חסדי אחרים, לא נלך שולל אחרי אשליות ולא נקל ראש בזוממי רעתנו.
נתייצב לכל משימה. בלי שאלות, בלי תהיות ובלי השגות. חזקים נהיה, נחושים ואיתנים להגן על עמנו. צבא ההגנה לישראל חזק ומאוחד הוא יסוד בבניין חוסננו. רחל היקרה חיכתה לצבא שיגן עליה ולא זכתה
הרצון של הלוחמים לתעד בעיתון הגטו מבטא הבנה עמוקה של תמונת העם היהודי. הבנה שהעם היהודי השלם גדול הוא מסך כל חלקיו. הלוחמים הגיבורים ביקשו להעביר את מסר הגבורה גם מתוך הקושי העצום כדי לומר לנו שגם בתוך תקופות מורכבות וקשות חשוב שנראה את התמונה השלימה
חמש שנים מעומק תהומות האופל זכינו לעצמאות. צבא, המנון, דגל וסמל
אני חושבת על רחל, על משפחתה, על אותם אלו שראו את עומק החורבן וזכו לראות את התקומה ואת העצמאות
רחל רובין ואחותה שרדו את כל מהלך המלחמה בעזרת מסמכים מזויפים ובשנת 1947 עלו יחדיו לישראל
רחל ועוד רבים בגטו לאל חיפשו מציאות אידיאלית, הן עשו אידיאל מן המציאות. להם לא היה ספק בכוח אחדותנו, גם לנו אסור שיהיה ספק בכך
החברה הישראלית נמצאת בימים של מחלוקות. יש שיאמרו מחלוקות קשות. אנחנו לא מפחדים ממחלוD7ות. אנחנו אפילו יודעים לצמוח מהן. אבל חובה עלינו לזכור ולהפנים את גבולות השיח. לזכור ולהזכיר לכולנו כי הסיפור הישראלי גדול יותר מכולנו
העובדה שאנחנו מבקשים לקדם בעיר בית שמש גשרים, פשרות והסדרים זה לא ברירת מחדל. זו תפיסת עולם המתאימה לסיפור הישראלי האומרת שאין מקום לקרבות הכרעה. אנחנו מבקשים לחזק את כוחו של ההסדר, של ההבנה הישירה והשיח הישיר. רק כך ניתן לפתור מחלוקות כאשר לכולנו ברור שאין לנו מדינה אחרת.
נשמור על מדינתנו מכל משמר. לעד נזכור מה היה גורלנו כאשר לא הייתה לנו מדינה. אף אחד לא יעשה זאת במקומנו. זו חובתנו וגם זכותנו
שמונים שנה לאחר מרד גטו וורשה ולאחר זוועות השואה, נשמר עבור שורדי השואה ולזכר קדושיה את התובנה החשובה מכל שהסיפור הישראלי חשוב מכולנו וחשוב לכולנו
העיר בית שמש מרכינה ראשה ומתייחדת עם זכר קדושי יום הזיכרון לשואה ולגבורה
יהי זכרם נצור בליבנו לעד
שתפו
