80 שנה אחרי השואה הנוער שלנו מוכן להתמודד

שמונה ימים, כולל שבת, שהו תלמידי ברנקו וייס בפולין. חוויה מרגשת, משמעותית, משפיעה לאורך שנים. שמונה ימים בהם עמדו נערי ברנקו במקומות שעמדו נערים בדמותם ובגילם. היום הביאו את החוויה הזו לפני חבריהם בתיכון ברנקו וייס. מתוך גיא ההריגה עמדו וקראו פרקים, לתאר מה שהם חוו שם, את הרגשתם, את כאבם ודמעתם על דומיהם שלא הצליחו להינצל. הקול, הטון, הרגש התבטא בכל מלה שבקעה מגרונם של הנערים והנערות בטכס לציון יום השואה תשפ"ה.

הטכסים בברנקו מוכרים בתכונתם השגרתית, להיות ערוכים כיאות לצופים. השנה זה היה אף כפל כפליים. החיבור בין ביקור במחנה לבין הכתוב בספר נשמע היטב בפי התלמידים. חזרו מהגיא, חזרו לספר וכך תיאר איתן תלמיד מהשכבה היוצאת: " הרגשת השמיים האפורים שכיסו את השקט הקר במחנות, הבהייה הממושכת בגדרות התיל ושדות המוקשים, הרהורים רבים הציפו את ראשי ובחרתי לראות בתוך תפאורה זו איך האדם הפשוט לאורך כל הדרך בחר בחירה שאינה מובנית מאליו – בחר לעשות הכול כדי לחיות, מסע זה הבליט אצלי את ערך החיים. גיליתי שהאנשים, שרצחו ילדים קטנטנים, הם אותם האנשים שקמו בבוקר, בביתם החם הכינו ארוחת בוקר, לילדים הקטנים שלהם, נפרדו מהם בנשיקה על המצח ובחרו לרצוח ילדים אחרים, ילדים יהודים." ויש לו, לאיתן שבעוד זמן יהא השומר התורן עלינו, תובנה ברורה: "היום אני יודע כמה חשוב משפטו של יגאל אלון: ״עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״."

חברו זוהר תיאר אחרת: "זה לא סתם מסע רגיל אלא מסע של בחירה. בחרתי, בחרתי לצאת למסע זה. ראיתי במסע הזה עולמות שלא הכרתי, שלא ידעתי. הרגשתי מקרוב את כאבם של הנופלים, דרכתי איפה שהם דרכו בדרכם האחרונה. ראיתי מחנות שנידמו לי ככלוב. ראיתי שבילים ויערות שהשתררה בהם דממה, דממה מצמררת, ואימה. דרכי הייתה בתקופה שונה לא כדרך הניצולים והנופלים בשואה. לי הייתה הבחירה בכל רגע נתון ללכת – אך בחרתי להישאר ללמוד לזכור ולבסוף להמשיך לשמר הזיכרון. למדתי על עצמי מהי עוצמה, מהי רגישות, והתמודדות. למדתי לקחת הכול בפרופורציה, וגם אם לא היה לי שם בפולין מה שיש לי תמיד, ידעתי בלב שלם שזה בסדר כי הבחירה שלי היא להתמודד.

יצאנו למסע משותף בכותרת גלויה : "כל צעד הוא בחירה" ואנו בחרנו לצאת למסע משמעותי זה. למדתי מהי השואה, למדתי אותה בכל צעד מצעדי, ניסיתי להבין איך? האם בכלל אפשר להבין? אחזתי בגדרות התיל, באדמה השבורה, בבתי המשרפות ותאי הגזים- על מנת לנסות להבין. ולא הצלחתי. ובתוך כל זה הרגשתי ניצחון הנאצים לא הצליחו, אני כאן, לומדת מה אדם מסוגל לעשות לאדם אחר ומבינה את המשפט המתנוסס על הר האפר במיידנק " יהא גורלנו אזהרה לכם" אל תשאלו את עצמכם איפה היה אלוקים בשואה, תשאלו איפה היה האדם, לאן נעלם. תודה על הזכות להיות חלק ממסע זהות זה, משלחת לפולין 2025.".

אם ילדים אומרים לכם על הזכות שהם חוו שם, מה אנחנו הבוגרים צריכים לחשוב על זכויות נובעות אחרות, כמו התגשמות חלום יגאל אלון למולדת.

ומסכם חבר במשלחת, ניר, את תחושותיו מתוך יומנה של דוניה רוזן שנכתב כשהייתה בת 12 בעת שהסתתרה לבדה ביער לאחר רצח בני משפחתה: "רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום." . דוניה ניצלה ועלתה לישראל. דוניה ביקשה שנזכור אותם דרך מעשים טובים. ולחשוב שעושים אותם על כל אלו שלא זכו ושאנו ממשיכים אותם, הם לעד איתנו, בדרכנו"

לעד איתנו, בדרכנו. בשילוב שירים תואמים למעמד, שריככו מעט את הכאב, תחת כיפת השמיים, ומטוסי הכיבוי בדרכם לעוד נגלת מים שתותז על אדמות חרוכות בהרי ירושלים, הסתיים לו עוד טכס חשוב המהווה נדבך במערכת שלמה של חינוך.

חינוך הוא כמו טפטוף מים על סלע. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה ולבסוף רואים את השינוי. וזה השינוי המשפיע המוביל לקיומו של דור מצויין בידו תופקד המדינה לעת לבוא. אם נוסיף את הדוגמא האישית, נוכל להיות גאים במה שעינינו רואות. מנהל ביה"ס מר שמעון וייס שנשא דברים בטכס, הגיע ישר ממנהרות רפיח, בשעה שהוא סופר עוד יום במאות הימים הרבים שהוא מקדיש להגנת הארץ באמונה בהבטחה שמא שהיה לא יהיה עוד.

דבריה של מנהלת התיכון יובאו בידיעה נפרדת.