בחזרה מפולין: "יש בידינו הכוח לבחור באור גם כשהעולם חשוך"

למנהלת מוסד חינוכי בוגר, כמו תיכון יש אחריות להסביר וללמד ערכים בכל דרך. המשקל הראוי לכל מילה, לכל הרגשה, מעצב בסופו של יום את מחשבתו של השומע. וכאשר מדובר בחבורה שבימים קרובים, עוד שנה, עוד שנתיים יהפכו להיות המפקדים השומרים עלינו, אזי החשיבות היא גדולה עוד יותר. בטכסים זה מתבטא בדברים לכבוד הטכס. בחיים זה בלימוד, במשנה הסדורה המונחת לפני התלמיד.

אושרת אמויאל מנהלת תיכון בברנקו וייס, יצאה בראש המשלחת לפולין. שבועות של הכנות והיערכות, יתבטאו בשמונה ימים של חיים ביחד, היא ותלמידיה. גם היא, הביקור בפולין מוסיף לה מטען ממנו תשאב לתת לכל תלמידיה בעתיד. היום היא נשאה נאום מרגש מאוד על הזכות שלנו להמשיך דרכם של גיבורי אומה. אנו מתכבדים להביא את דבריה בשיעורם המלא, לכבוד השורדים ולכבוד אלה שהלכו בדרכם האחרונה.

הנה: "יום השואה איננו רק יום של עצב. אינו עוד תאריך אבל בלוח השנה. הוא יום עדות. זהו יום של זיכרון, של זהות, של אחריות. זהו יום שבו אנחנו נעמדים מול העבר — לא כצופים מהצד, אלא כבני הדור שמספרים את הסיפור. כי השואה איננה רק סיפור על הכחדה של שישה מיליון יהודים — היא סיפור על חיים שנגדעו, על יהדות מפוארת, על עולם שהיה ואיננו, על עם שרצו לכלותו, למחוק אותנו, למחוק שפה, תרבות, משפחות, שמות, ניסו למחוק נשמה. ניסו לכבות את האור היהודי בעולם. והם נכשלו — כי אנחנו כאן. אנחנו ההוכחה. ההמשכיות. התשובה. יצאנו עם לפיד ביד. של זיכרון, מוסר ותקווה. השנה, זכיתי להוביל משלחת תלמידים מבית הספר שלנו מסע משמעותי מפולין. מסע של תוכן, רגש ומשמעות. הלכנו יחד, על אדמה שותקת, שבה נדם קול האדם. פסענו על מסילות הברזל, עמדנו בצריפים דוממים אך צועקים את סיפורם. ראינו את המקומות שבהם בני עמנו הושפלו, הורעבו, הופרדו, ונרצחו. אבל בתוך הדממה — שמענו גם קול אחר. הדלקנו שם נר, במקום שבו היה נדמה שאין יותר אור. ושמענו... קול שזועק: "תזכרו אותי". קול שמתחנן: "תמשיכו לספר". קול שדורש: "תעבירו הלאה". וזה בדיוק המשמעות של משלחת כזו במסע

אנחנו חוזרים עם שליחות.

לא רק לזכור — אלא גם להנציח. הזיכרון איננו רק רגש. הוא פעולה. ההנצחה מתחילה כאן בביה"ס. בזה שאנחנו מדברים, חוקרים, משתפים את הסיפורים וכואבים את עמנו. בזה שאנחנו נושאים את הדגל- דגל הזיכרון, דגל הזהות היהודית , דגל האנושיות. כשאנחנו נושאים את שמות הנרצחים. כשאנחנו בוחרים לחנך- לא רק לדעת, אלא להבין, להרגיש ולקחת אחריות. השואה התרחשה כשהאדם הפסיק לראות באחר- אדם. ולנו יש תפקיד לתיקון עולם - רק כשאנחנו נבחר, בכל יום לראות את הטוב באחר- לראות את האחר כמו את הדמות שלנו. שואה עלולה להתרחש כששנאה מקבלת לגיטימציה. שהסתה הופכת לחוק. כשהעולם שותק ואנשים טובים מפחדים להביע עמדה או לנקוט בפעולה.

תלמידים וצוות יקרים, יש בידנו כוח. הכוח לזכור, הכוח להשמיע קול. הכוח לבחור באור גם כשהעולם חשוך. כשאנחנו שואלים את עצמנו — מה אנחנו עושים היום, כדי שמחר יהיה עולם טוב יותר? אנחנו לא יכולים להחזיר את המתים, אבל אנחנו יכולים להציל את החיים. ההנצחה האמיתית היא כשאנחנו חיים כאן, במדינת ישראל, מדינת היהודים, לא רק כעם ששרד, אלא כעם שמוביל. עם שבוחר בחיים, עם שבונה חברה שמבוססת על כבוד האדם, צדק, חמלה. חברה שבה לעולם לא נהיה אדישים לשנאה. כי גם היום – יש מי ששונא אותנו כי אנחנו יהודים, יש מי שמנסה להכחיש, לטשטש, לשכתב. וגם היום העולם עומד למבחן. אבל ההבדל הגדול שהיום יש לנו מדינה ויש לנו קול, יש לנו בחירה. בבניית מדינה מוסרית, צודקת, שוויונית. בואו נהיה הדור שלא רק מביט לאחור — אלא מביט קדימה, עם עיניים פקוחות ולב אמיץ. דור שמכבד, שמזכיר, שמחנך, שנלחם למען האמת, מגן על החלש, להיות האור במקומות של חשיכה ולחיות חיים שיש בהם משמעות. בזכות הזיכרון אנחנו עם. בזכות הבחירה אנחנו ממשיכים את השרשרת לפולין. איננו חוזרים מפולין אותו דבר.

לעולם לא נשכח ולעולם נזכור ונשמור על המדינה כדי ששואה לא תתרחש שוב. יהי זכרם של הנרצחים, של אלו שאיבדו את קולם, את זהותם, את נפשם נצור בליבנו לעד. ויהי חלקנו, להיות דור של מוסר, מחויבות של תקווה ושל אהבת האדם."

כל מילה. כל משפט, חייב שייחקק במחשבה ובלב של כולנו. רק כך, נוכל להמשיך לשאת בגאון את הנס הגדול לקיומו של עם ישראל. ן