יום השואה: "למה צריך לזכור דברים עצובים? לוודא שלעולם לא יהיה בעולם מקום לרֶשַע או לשִנאה"

הרוצה להתרגש ביום הזה, לא צריך להרחיק לכת. יבוא וייכנס בשערי הברזל של אחד ממוסדות החינוך, יעמוד ויקשיב. ירצה, יפנים. לא? עד הטכס הבא זה יבוא לו. כי כל השומע את דברי הנחמה, הגבורה, העידוד, ולא משנה איך תגדירו אותם, אתם תצאו עם לב אחר, מחשבה אחרת. אני באתי עם לב שומע, ועיניים לראות.

כך בדיוק קרה הבוקר כאשר הגעתי לבי"ס מ"מ ע"ש לוי אשכול. ילדי ביה"ס ישובים בחצי גורן, מסודרים, כולם ממוקדים ברקע ששת הנרות אותם ידליקו בהמשך. מבטם כנה, אזנם כרויה לשמוע ולהקשיב. ילדים בדרך כלל הם רב אנרגיה מצטברת שיכולה לפרוץ בכל רגע. לא כאשר מדובר בטכס מאורגן ומעצים כמו זה של יום השואה. הילדים, אחד אחד לבלוע, מלאי מתיקות וחן, יושבים דרוכים למוצא פיהם של הדוברים או השרים. ומי כמו המורים והעוסקים בעולם החינוך יודעים לגלות את הכישרונות הנכונים לשעת הצורך.

מנהלת ביה"ס רחלי ויצמן עושה זאת כבר 4 שנים ברציפות. היא שולטת בעניינים, מרביצה בילדיה חינוך למופת, וכאשר היא ניצבת במרכז הגורן, כל עיני הילדים נשואים למוצא פיה.

ומי ישמע כדברים האלה ולא, ולא יעריך? "אנחנו כאן, בבית הספר שלנו, בזכות אנשים שלא ויתרו. אנשים שבחרו לתת אור – גם מתוך החושך הכי גדול". וכל אחד ייקח לכיוון שהוא רוצה. ומי כמוה יודע טוב מה החשיבות שיש לטכסים מעין אלו בעיני הילדים. קראו מהי עוד אומרת לילדיה: " היום הזה לא נועד רק לעצב, אלא גם לְחִזוק, לחזק את הלב, את האחריות שלנו, את הבחירה להיות טובים, לכבד, לעזור, ולזכור.

אולי אתם שואלים – למה צריך לזכור דברים כל כך עצובים? אז תדעו – אנחנו זוכרים כדי לשמור על הטוב. כדי שנדע להיות חברים, לעזור אחד לשני, ולוודא שלעולם לא יהיה בעולם מקום לרֶשַע או לשִנאה. מי שחיו אז, בתקופת השואה, היו ילדים בדיוק כמוכם – שאהבו לצייר, לשיר, לרוץ, לחלום." חינוך הכי טוב שאפשר לתת.

"כשאתם באים לבית הספר בחיוך, כשאתם מושיטים יד לחבר, כשאתם אומרים מילה טובה – אתם ממשיכים את האור שלהם. גם זה זיכרון. גם זו גבורה. וכשאנחנו מסתכלים על הימים האלה – גם במדינה שלנו היום לא תמיד קל. יש פחדים, חוסר ודאות, ולעיתים גם עצב. אבל דווקא היום, ביום שבו אנו זוכרים את אחד הפרקים הקשים ביותר בתולדות עמנו – אנחנו לומדים שגם מהמקומות הכי חשוכים – אפשר לצמוח." אומרת הכל, כל מה שכל מבוגר צריך לחשוב ולומר בימים כאלה."

ועל הסיכום של רחלי קשה לוותר. קראו מה התובנה שלה מהימים האלה: "כי אם האנשים ההם, שיצאו ממחנות הריכוז בלי כלום – הצליחו להאמין, אז גם אנחנו, כאן ועכשיו, יכולים לבחור בטוב. לגדול, לקוות, לבנות יחד – בית, חברה, מדינה.".

ערכי, חינוכי, מלא רגש. כבוד והערכה לעולם החינוך שאלה הם מוריו ומחנכיו.