כל הדיבורים על מחילה ועל סליחה ועל כפרה אינם מזיזים למסוכסכים הכרוניים. אלה, כבר אמרנו, אוחזים ונאחזים כבר יובלות בלהט הקונפליקט המנתק והמנכר ביניהם מששת ימי הבריאה של טבע האדם האינפנטילי, ולא במשורה.
ה'ברוגז' הילדותי, מתברר עוד ועוד, אינו פוסח על איש, יהא איש חינוך ואיש תורה ואיש העולם הגדול ככל שיהא. האמוציות העכורות מונצחות, מעוגנות, יושבות ורובצות, כובשות עוד ועוד את הלא מוחלים ואת הלא נמחלים. גם אלה גם אלה מתבצרים מאחורי חומות שתיקתם הרועמת. ההלכה אומרת להם, לאוזניהם הפעורות בכל דציבל ובכל מנת משכל, שיום הכיפור אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שילך וירצה את חברו'- והם, חמוצי הארשת וקפואיה, בשלהם, גיבורי האומה שכאלה, נאחזים עוד ועוד בשולי גלימת האגו המרופטת, הבלה, הנפרמת, הלא ראויה.
זו בעצם האצטלה של כוהני הדת האחרת- דת השונאים והנשנאים, דתם של אנשי טקס ומרמה וצביעות ושני פנים ופולחן התכפרות סלקטיבי על פי בחירתם התמוהה. שוב, ההלכה אומרת להם, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה: 'קומו, התנערו, צאו מזה, השילו מעליכם את הכיעור, אל תפערו סדק בשכבה האוטמת אתכם זה עשורים'. אבל לא. עוד ראש השנה ועוד יום כיפור, ואלה גם אלה, טרם הפנימו. הם מתמסרים בכל מאודם ל'ברוגז' האינפנטילי, מנותקים, מנוכרים וקרים. לא אכפת להם 'בין אדם לחברו', לא אכפת להם 'יום הכיפור אינו מכפר', לא אכפת להם ממרת חז"ל מוצקה, לא אכפת להם הרמב"ם בהלכות תשובה מחמירות.
הרגש כובש אותם, רומס אותם ברגל גסה. והם כנועים אליו אובססיבית במזוכיזם אמוציונאלי, נותנים דרור למורסה התופחת בקרביהם עוד ועוד, עד כדי נזק מנטאלי לא הפיך. ולא רק הם, היריבים, מנציחים ומנצחים. אוהו, גם יוצאי חלציהם, וכנראה, כך מסתמן, גם יוצאי חלציהם של יוצאי חלציהם. דורות דורות לתפארת. פרחי שנאה וקנאה וחמיצות פנים והיעדר מאור פנים. ועל רקע צמיחתו של הנגע הממאיר ייאמר נחרצות וברורות: אדם אינו יכול להתנהל כך באמונתו או באמונתו המעשית.
ראש השנה ויום הכיפור כבדים מדי, תובעניים מדי, מכדי לברור בהם ולהדחיק מהם. אדם אינו יכול להיתקף חרדת קודש במלוא כנותו ובשפת גופו בימים הנוראים, מבלי שייתן מבטו בשדה הקוצים והחרולים המצטמח ועולה ממש בארבע אמותיו, בחצרו הצמודה, במרפסת ביתו, לנגד עיניו ממש. כך, כאמור, לומדים אי אלו מסוכסכים כרוניים ונגועים לחיות עם האיבה המפעפעת ומתפוגגת לחלופין, בקו התפר הגבוה והמתגבה שמפריד בין ישויותיהם.
השנאה אפוא מבטלת צלם השם, מוחקת אותו, מבשילה לכדי עוינות תהומית, שגם השכל הישר של הגיוננו בפרוס כיפור וראש השנה אינו מועיל, אינו מעלה ואינו מוריד. נכון, צמים, אומרים 'חטאנו, עווינו, פשענו', מהנהנים, מטים קומה, מייסרים מבט, ונאדה, כאילו לא עשו מאומה. מחמיצים עוד ראש השנה ועוד ראש השנה. מחמיצים את ההזדמנות לתיקון ולשכלול, לחידוש, להתרעננות. עד רדת היום, בהפציע יום כיפור הנורא ורב ההוד, מתהלכים אנה ואנה במחלצותיהם, דשנים מארוחה מפסקת כיד המלך הלא מושל ברוחו, פוקדים את בית הכנסת ההומה והשוקק, בזים לשנואי נפשם , מקציפים ארשת, וניגשים למלאכת הכפרה החלקית, הלא גמורה, שלא תיגמר לעולם, לעולם, לעתים עד פתחי קבר של פותחי הצוואות, שגם באים חשבון מר להמחשת ה'ברוגז' הפתולוגי.
כן, כבר היו דברים וגברים מעולם, שהלא מוחל והשונא והנוטר והנוקם, בבוא יום פרדתו האפשרית מהעולם הזה, מציין בצוואתו שמאן דהוא פלוני אלמוני בן פלוני אלמוני לא ישתתף בהלווייתו{כן, מה שאתם שומעים...}. אין זה חדש. פעם זה זעזע את אמות הספים. היום כבר לא- לא ביום יום הקונבנציונאלי ולא ביום כיפור. חמור מכך, ה'ברוגז' השנתי שבין כיפור לכיפור נמשך לו ופולש לו גם לתוך חוג המשפחה הקרועה, השסועה, בניכור הדדי גובר, למרבה שיברון לבם של הורים, אבות ואמהות, חסרי אונים, לנוכח שדה הקרב המקדיח בחצר ביתם ממש, לנגד עיניהם ולנגד נחירי אפם הנפערים בקטורת עשן של אבק שריפה מיתמר.
כן, זו סוגיה שמלווה אותנו מימי האדם הראשון, מגורש גן העדן, ועד שוכני גן עדן אופוריים בעת הזאת, מדושנים, מעונגים, נוטרים, עוינים, שונאים ונוקמים, לומדים לחיות עם ההפכים בשלוות נפש גמורה, בהונאה עצמית, בשכנוע עצמי- גם להתכפר, וגם לסתור את עצם תהליך הכפרה. גם לומר 'סלח לנו כי חטאנו', וגם לקבע את רקורד העבירות המגוונות והצבעוניות שבין אדם לחברו. נו, אלה הם חיינו בתוחלתם הממוצעת, בחוסר השינוי או בקפריזת חוסר השינוי המשתרש בנשמתם עד יממתם האחרונה עלי אדמות ספוגות דם זועק ומושתק.
שתפו
