על אהוד ועל מר אולמרט

אנשים, מרום מעמדם בדימוס, מתחננים על נפשם. זה הרגע שבו משיל האדם מעצמו, מעברו ומהרזומה המפואר, את כל סמלי הסטאטוס, מגיח בדמותו האותנטית הסמויה, החבויה, בימים כתיקונם, דמות האדם שבו, כמוני וכמוך, בהווייתו ההומאנית, האלמנטארית, שוחרת השפיות, הנורמאליות והנורמטיביות. אולמרט רוצה חופש.

אולמרט רוצה אור יום. נכון יותר, אהוד רוצה משפחה בין ארבע אמותיה וכותליה היום יומיים. אהוד רוצה מיטה של בית, ספר של בית. אהוד רוצה מכולת, מיני מרקט, מדרכה, רחוב. אהוד רוצה חופש פעולה שממנו נהנה אחרון הזוטרים האנונימיים.

כן, זהו האדם שבנו.

שנים על גבי שנים שהאדם שבנו נדחק בחסות האגו המיתמר והמזדקר , מתחלף לו בזהות שאולה, זמנית ככל שתהא, של המנהל והמפקד ואיש הקריירה, ועוד כהנה וכהנה, במסע כיבושי הפסגות האישיות, מפליג מרחיק והולך מנקודת המוצא המזניקה של רוגע ושלווה וסדר יום מובן מאליו, של מי שמעולם לא פנטז דקה דיגיטלית אחת מאחורי סורג ובריח.

כאלה אנחנו, בשר ודם ורוח.

לעתים דרושה חוויה לא נעימה עד טראומטית שתשיב אותנו למה שאנו בבסיסנו, במהותנו, באמת הצרופה, מבלי שנזדקק למסע דילוגים מרהיב ומרחיב, שמסתיים בנקודת המוצא שכה הרחקנו ממנה וכה השתוקקנו לשוב אליה .

ראש הממשלה אהוד אולמרט פונה לנשיא המדינה, מתחנן על נפשו, מבקש, מפציר, נכסף לימי אהוד השכונתיים, העממיים, שחדלו פתע מלהיות מובנים מאליהם.

וזו הנקודה, וזה המסר, וזה מוסר ההשכל בפרשת החנינה המיוחלת : לקדש את המובן מאליו, להיזהר בו, לשומרו, לשמרו, כאילו לא היה מובן מאליו, שלא נצטרך חלילה לחוות את היותו לא מובן מאליו, במידה שנבקש לחדש את מובנותו מאליו.

המובנות מאליו, רבותיי, אינה מובנת מאליה.

דרושה הערכה, מדידה יום יומית- וזה סוד השמחה, או נכון יותר, זה המתכון של היותנו שמחים בחלקנו שהוא רכושנו, שהוא עושרנו, שהוא נכסנו, שהוא מבצרנו, שהוא תפארתנו, כך, בתודה, בהבנה, בהפנמת ערכיותו, חיוניותו, גדולתו. וגם אם קפצה עלינו ברכת המזל המזניקה, הממריאה, המעצימה, כדאי שנשמור באמת הפנימית הסמויה, בקרבינו ההומים, בכליותינו, במוחנו, בלבנו ובמעינו, את תודעת האדם הראשון שבנו, נהיה מי שנהיה, נהיה מה שנהיה- כי האדם הראשון שבנו הוא בעצם ולמעשה האדם הראשי שבנו, מי שנוספו לו בפרקי חייו המזהירים אי אלו תוספות מרנינות שאינן אמורות להשכיחו מלבנו, מהווייתנו, מעצם מי שאנו.

כן, שוב זה האדם הראשון והראשי שבנו.

וברוח זו, אני נזכר בחוויה אישית ממחנה קיץ בחוץ לארץ. היה זה לפני כחמש עשרה שנה, באחת השבתות של יוני יולי אוגוסט ב'רמה ניו אינגלנד' - אחד מהקיצים הרבים והטובים שאני עושה בשלושת העשורים האחרונים בקהילות בני נוער יהודי אמריקני. לא אשכח שיחה מרגשת שהייתה לי עם חניכים בוגרים, 'נבונים' בכינויים המקומי הקיצי. ה'נבונים' שוכנו אז באוהלים ציוריים, שלא כעמיתיהם הצעירים שאיישו את צריפי העץ הקסומים. ישבתי על ארגז פלסטיק, כך, בתווך, בלב אוהל. החניכים הבוגרים ניבטו אליי ממיטותיהם, מיטות הקומתיים, מאזינים בקשב, עיניהם נבגדות, נעצמות אט אט בהגיג מחלחל, בעוד אני מעלה הברותיי לאוויר בשיחת נפש הומייה.

כעשר דקות נותרו עד לערבית ועד להבדלה, ואני אתם, עם חניכיי, חווה את הפרדה משבת נפלאה בגן העדן של פסטורליה מפעימהעל מדשאות ובין שדרות אורנים מגביהות וסוככות, לא בלי האגם שנשקף אלינו ברוגע מימיו המנצנצים בחשכת היום היורדת לאטה. ואני, כאמור, בלב האוהל, חולק עם חניכיי הבוגרים את בית שמש ואת ארץ ישראל, ועוד פכים קטנים שבטן הסעודה השלישית נוחה לעכל בהמיה.

ואז חתמתי באמירה שנשמעת לאוזניי עד לעצם הקלדת השורות, ומעלה בי לחלוחית מפעימה שמאיימת להיצרר לכדי דמעה זולגת. וכך אמרתי להם, מרחק חמש עשרה שנים מהעכשיו שלי, מול צג המחשב, בתיבת הקלידים המפזמת ומקרקרת ומציפה:

'אתם, חבר'ה, תהיו בעלי תפקיד בעוד עשור, עשור וחצי. תהיו אנשי קריירה, עורכי דין, רופאים, בעלי עסק. אתם עוד תשגשגו, תגדלו, תתעצמו, אבל תמיד תזכרו, גם ממרומי האגו וממרומי הקומה התשעים בגורד השחקים במנהטן, תמיד תזכרו את האוהל הזה שבו אתם יושבים צפופים, דחוסים, ככה, בתוך בליל החפצים הזה של נעליים ובגדים גבובים, ועוד מיני בלגן נסלח. תמיד תזכרו את הטוב הזה, הפשוט הזה, הפתוח הזה, האנושי הזה. תמיד תזכרו את מיטת הקומתיים הפשוטה, את המגע האנושי הטהור הזה שאתם ואני מממשים ברגע הזה ממש, דקות אחדות לפני צאת השבת. אתם תצאו מהאוהל הזה, תמריאו, תפליגו, תתבססו, אבל אסור שהמשפחתיות האוהלית תיגרע או תישכח מקפלי האישיות שלכם. היא, הפשטות המשמחת הזו, שמורה, נצורה, מוגנת כעת בקפלי השמיכות שלכם, בתוך האוהל הזה... שבת שלום'.

כך, בערך, השמעתי להם.

מאז הוספתי לפקוד את המחנה, ועודני פוקדו עד עצם האוגוסט שיבוא עלינו לטובה, והפעם, לשבועיים בלבד. ויש שמגיע למחנה לסוף שבוע, לשבת, אורח מוכר מהאוהל ההוא, מוקף בבני ביתו שהקים, מגיח ממכונית הדוקטור או איש התקשורת או בעל העסקים. והוא מזהה אותי, נפעם, נסער, נרגש, מחבק בחוזקה, נזכר בימי האוהל המכוננים ההם, גם מרגעי השיחה הלא נשכחת ההיא, תחת הנורה המהבהבת, המתחננת להחלפתה...