אני לא אוהב את הקיצורים הללו.
אני בכלל נגד כינויי חיבה שמשתלטים על הדיבור.
אני בעד כינויי חיבה שמגויסים לשימושים מזדמנים, אבל לא כאלה שמשכיחים מאוזן השומע את שמו המקורי של עמיתו. ביבי? בוז'י? סליחה, מה זה? מי זה? מה קרה לשמות העבריים רבי המשמעות שהתהדרנו בהגייתם התקנית?
הלאה, יהודה הוא יהודה ולא 'אודי', מרים היא מרים ולא 'מירי', זכריה הוא זכריה ולא 'זיגי' או 'זכי', ואביאלי הוא אביאלי ולא 'אבי'. ועכשיו מצטרף שם נוסף, צ'יקו, משה אדרי. המפכ"ל המיועד. צ'יקו זה לא אשר? אז למה משה? מה רע בשמותינו המלאים?הם מכילים מטען היסטורי יהודי מקראי של דמויות מרתקות. בשמותינו המקוריים מכונים לעתים סבינו וסבותינו, שעל שמם אנו מתקראים. ואיך תתהפך בקברה סבתא רבקה שנכדתה הקרויה על שמה נהגית בקרב מכריה 'ריקי'?
מה קרה לנו? מה קרא לנו? היכן גאוות השם וגאוות נושא השם?
לא מזמן שאלתי את מיקי, ממכריי החביבים ביותר, לפשר שמו המלא. הוכיתי בתדהמה. 'מלכיאל', אמר לי. 'לא חבל?', אמרתי לו. 'חבל על מלכיאל', הוספתי בצער,'שם כה יפה, שבהרכב עיצוריו והברותיו מתפרש מלכי האל, מלכי הוא האל. יש משייך יותר מזה? יש אמוני יותר מזה? אז למה לכווץ ולקמט ל'מיקי', שמבליע את חלק הארי של השם במידה כזו שלא ניתן כלל לשער את השם המקורי?'
אני במופגן נמנע מכינויי חיבה, באופן שמשכנע את בעלי הכינוי בכנותי.
וכך מרשה לי קובי לשוב ל'יעקב' הטוב וההיסטורי והיהודי כל כך . שני ידידיי זכי וזיגי כבר מורגלים בפנייתי הפשוטה הטבעית אליהם בשמם המלא 'זכריה'. מבחינה זו אני נשמע טרחן וטרדן לא קטן, אבל העקיבות עושה את שלה.
השימוש בשם המלא קונה לו אחיזה באוזן השומע הלא מופתע.
אבל לא רק שמות פרטיים.
גם שמות יישובים משתבשים בפי יושביהם. לא מזמן הצטרף לחוג אנגלית שלי תלמיד נחמד, בן מושב. הוא הגה לאוזניי 'מחסיה', בסמ"ך חרוקה, ואני הזדרזתי להפיק ולהניב משהו משעת הכושר. כמובן, הסברתי לו שמחסיה מתפלג לשניים, במשמע של מחסה, מגן של הקדוש ברוך הוא, ויש לנקד 'מחסה' בסמ"ך צרויה, ולא 'מחסי' בסמ"ך חרוקה. עניין של מודעות.
אם לא נעמוד על המשמר בנועם, בנעימות, אם לא נהיה ערניים, אם נישאר שווי נפש לשיבושים, ננציח אותם במו פינו המהביל. וחבל, באמת.
הבנת את זה, רובי, סליחה, ראובן? וגם אתה סיימון, סליחה, שמעון
שתפו
