21 שנה אני גר בבית שמש, ועדיין כשאני אומר את זה תמיד יהיה מישהו מהוותיקים שיגיד לי: "פחחח, אני פה מאז שנולדתי", או לפחות "מאז שעליתי ממרוקו".
אני בעוונותיי לא נולדתי פה. כילד, בית שמש היתה מבחינתי מקום שלא ממש ידעתי איפה היא ושמעתי עליו רק לעיתים רחוקות, למשל בשנת 81' כשדיווחו בטלוויזיה על פיצוץ עצרת הבחירות של המערך, אבל גם כשכתבו בעיתון על ההישגים של הפועל בית שמש מצמרת הליגה הארצית בכדורגל. לא ידעתי על העיירה הקטנה הזאת יותר מדי. בטח לא היה לי מושג שיום אחד היא תהיה הבית שלי. וכשאני אומר "בית" אני לא מתכוון למבנה עשוי בלוקים; אני מתכוון לבית במובן של בסיס, של אהבה, של קשר רגשי עמוק למקום, לנופים ולמגוון האנשים שגרים בעיר המיוחדת הזאת.
הגענו לבית שמש בדיוק לפני 21 שנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. חיפשנו מקום מגורים באזור ירושלים, לא יקר מדי, לא גדול מדי, ובעיקר שיהיה מגוון. אני בקושי מסתדר עם עצמי, אז למה לי להתמודד עם עוד אנשים כמוני. וברצינות, תמיד האמנו שאוכלוסיות שונות צריכות להתגורר יחד, להכיר אלו את אלו בלי פחד ובלי דעות קדומות. אמרנו לעצמנו שאם לא יהיה טוב, תמיד נוכל לקום וללכת.
אבל בית שמש קיבלה אותנו באהבה גדולה ובמאור פנים. כשהגענו היו פה פחות מ-50,000 תושבים, שני קווי אוטובוס פנימיים, לא היו קניונים והתחבורה הציבורית היחידה לתל אביב היתה מוניות שירות וקו 411 שעוצר בדרך ב-411 תחנות. צמחנו עם העיר, גידלנו פה את ילדינו, התאהבנו בבית שמש מהרבה סיבות, שהעיקרית שבהן היא האנשים החמים, הטובים, המגוונים. אנשי העיר הוותיקה וסיפוריהם המרתקים על ימי המעברה והצנע; אנשי הגבעה עם התנופה החדשה שהביאו לעיר המתפתחת; אנשי הרמה והגיוון הדמוגרפי שיצרו; בני עדות המגרב, המזרח, האשכנזים, המסורתיים, הדתיים, החילונים, החרדים, דוברי המרוקאית, היידיש, הרוסית, האמהרית, האנגלית, הצרפתית, פסיפס מקסים של תרבויות ומנהגים שיוצרים חברה מרתקת, זו שקוראים לה בקיצור – עם ישראל.
שמחנו כשבית שמש הגיעה לכותרות בנסיבות חיוביות, כמו ההצלחה המטאורית של ברנקו וייס. כאבנו כשהעיר זכתה לתווית המפוקפקת של מקום אלים ומסוכסך. עד היום מעצבן אותי כשחברים מרחבי הארץ שואלים בתמיהה מה יש לי לחפש פה. אני מתמלא תוגה גדולה כשאני שומע מישהו מעיר אחרת שמזהיר בקול גדול ש"פה לא תהיה אלימות, אנחנו לא נהיה בית שמש!". אז כן, העיר הזאת עוברת בשנים האחרונות טלטלה לא פשוטה. כן, בגלל ניהול כושל צנחנו לרמה סוציו-אקונומית 2 ואנחנו נמצאים בתחתית הדירוג של המועצות המקומיות בארץ. כן, יש המון בעיות בבית שמש, וככל שעובר הזמן אני פוגש יותר ויותר אנשים שכבר התייאשו מהסיכוי שהעיר האהובה הזאת תחזור להיות מקום שטוב לחיות בו. אבל אנחנו לא כמו שמציירים אותנו באמצעי התקשורת הארציים. האלימות מגיעה מקבוצות שוליים קטנות, היא ממש לא מייצגת את האווירה הכללית בעיר. אם יש פה מאבק הוא לא אלים, והוא לא בין חילונים לחרדים, הוא מאבק של כלל התושבים למען ניהול מקצועי וישר של בית שמש. מהניהול הכושל של העירייה הנוכחית נפגעים כולם – גם תושבי העיר הוותיקה, גם תושבי הגבעה וגם תושבי הרמה. כן, גם החרדים. הציבור החרדי נפגע מהניהול הכושל לא פחות משאר בני העיר, אם לא יותר מכך. כולנו בסירה אחת, כולנו סובלים מההזנחה ההולכת וגוברת.
ואני, שלא גדלתי בבית שמש, אני שנמצא פה "רק 21 שנה", כמו שאומרים הוותיקים, אני יכול להרים ידיים, לארוז את החפצים וללכת למקום אחר.
אבל אני לא רוצה. אני אוהב את העיר הזאת. זה הבית שלי, ועל בית לא מוותרים כל כך מהר.
כמה ימים לפני ראש השנה, בטקס החגיגי לכבוד השנה החדשה שהתקיים במטה של עליזה בלוך, קיבלתי זריקת עידוד רצינית. היה שם המגוון הזה שאני כל כך אוהב, המגוון האנושי המפואר של בית שמש: חילונים, חרדים, דתיים לאומיים, מכל רחבי העיר, מכל הגילים, מכל העדות ומכל הדעות. זו היתה תזכורת מרעננת לכך שהעיר לא חייבת להיות מפולגת; שיש לנו במשותף הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
וזאת העיר שאני אוהב. זאת העוצמה שלנו. זו התקווה.
גמר חתימה טובה לכולנו.
שתפו
