קשה למתפלל הממוצע בתפילתו היומית והיומיומית

הוא מדקלם אותה, אומר אותה, לא חווה אותה במידה מספקת. הוא לא מתייסר בה ואינו שמח בה. הוא מקיימה 'מצוות אנשים מלומדה', כהרגלו בקודש, מעוגן בצו ההלכה, וטוב שכך, אבל מעבר לציות החיובי, החיוני, ההכרחי, דרושה גם השתפכות נפש אינטימית במעמד התפילה, אם שחרית, אם מנחה ואם מעריב. בינתיים אין דמעה ואין כוונה ואין תחושת הסוערים פנימה פנימה. כן, כולנו חווים את הקושי בחוויית המפגש הדתי עם מי שהיה וברא את העולם.
ואחלוק אתכם את 'סיפור הסידורים'. היה זה בשיעור שנתתי בין מנחה למעריב בבית אבלים, בתוך ימי השלושים שאחרי השבעה.
התקבצנו סביב שולחן ה'ברכות'. במעגל היושבים שאוכלס בכשני מניינים, נמצאו גם בני נוער, כחמישה במספר, והאחרים נראו בפסיפס דיוקנאות, נקמטים להם במסלול ההידלדלות הטבעית שבין שנות העשרים לשנות השישים לחייהם. ערמתי לימיני חמישה סידורים קטנים. היושבים תהו ותמהו אודות האוסף הלא חריג למראית עין מיידית. ו אז הלמתי בשולחן, ממקד את המבטים אליי, תוך שקט משתרר בפי הדוברים המשתיירים. ואז מניתי את הסידורים לשמותיהם בנוסח הזה, בקירוב: "תקשיבו, חבר'ה, המוציא לאור בחר לו שם לכל סידור. ישנם כאן, לידי, חמישה סידורים בחמישה שמות, וזו רק רשימה חלקית". הנוכחים התחייכו קלות למשמע הפרט המוזר, שמעולם לא זכה להתייחסות, ועוד התייחסות מופגנת בתוך השיעור. הוספתי להטעים ולהטמיע, מצביע על כל סידור וסידור האחוז לראווה בכף ידי השמאלית."הנה הסידור ששמו 'מנחה וערבית'. תכליתי, מעשי, מוסגר לעין המתבונן בשמו המדויק, נטול שמץ חיות וחיוניות בשירות האידיאה". הנחתי את הסידור בעל הכינוי החיוור עד להעיק במשורה ולכאורה. אז נטלתי את סידורי האחר, מאלה הגבובים, סדורים זה על גב זה.
"הסידור הזה שמו 'עבודת השם'...", המשכתי. שוב זרח לו מאי שם, במעגל היושבים, חיוך התמהים המתענגים, "עבודת השם היא עבודה...", פצחתי, "זו עבודה. תפילה היא עבודה. פעם הייתה עבודת ההקרבה של הקרבנות. אוהו, זו הייתה עבודה, זה היה באמת מייגע, מייזע, מטריח, אבל הכול ברצון ובחדווה. האדם רכש מהצאן ומהבקר ומהעוף ומהקמח, עלה ירושלימה והתייצב לאקט ההקרבה המורכב, המדויק והמכוון, בעצם הקרבתו לשם שמים. העבודה הזו, על כל פרטיה ועל כל פריטיה, הייתה עבודה של ממש, שהעובדים בה טרחו, עייפו, אבל הזדככו, המריאו, התנקו והתנתקו והתחדשו.
כן, זו הייתה תחושת ההתחדשות המענגת, שנכרכה ונתעטפה באלמנט העבודה, עבודת השם, כמובן. המקריב או מי שסייעו לו להקריב, עבד עבודה, ועד שהסתיימה מלאכת ההקרבה, ניכרו בו במקריב ובמי שהקריבו למענו, מעצם הגדרת תפקידם, אותות העייפות, העייפות החיצונית, הלא מתשת, זו שמאור הפנים השתמר בה בין אגלי זיעתה המבצבצים, בלחש האופטימי: 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך'. התפילה שנתפלל בעוד דקות אחדות, בתום השיעור, היא חלופת הקרבן שהתקבל ברצון. זו העבודה. זו עבודת השם". ושוב הפוגה.
הנחתי את הסידור השני.
זה הצטרף לקודמו בשמו המזהה 'מנחה ומעריב'.
סידור 'עבודת השם', כאמור, הסתפח אליו. הלאה, נטלתי בידי את הסידור השלישי, ועליו, באותיות קידוש לבנה 'עבודה שבלב'. כה משמעותי, כה ערכי, כה מחייב, כה פנימי. עיני הנוכחים נפערו, והנמנום הכובש בדקות הללו התפוגג לו בגבור העניין."עבודת השם", פצחתי נרגש ונפעם בעיצומו של המסע במסלול השמות הלא אקראיים, הלא נדושים, "חייבת להיאמר ולהישמע כעבודה שבלב, כך, מכל הקרביים, מכל החושים. אתה עומד ומתפלל. נכון יותר, אתה מתייצב. התייצבות היא פעולת הקימה במחוות כבוד כלפי המתכבד שמתכבד במחוותי החיצונית, בעצם הזדקפות קומתי, וקומתי בנסיבות הללו הופכת לשיעור קומתי. זה ההוד והתפארת . אתה עומד ועובד. עובד ועומד.
זו עבודת השם שמקורה ונביעתה בעבודה שבלב. העבודה שבלב היא הרגש האופף, העוטף, המרפד את המילים הנהגות, הנלחשות, היוצאות מפינו ומלבנו. אלה, ראשיתן במעינו המתהפכים, בכיליותינו, בכבדנו, בכל מערכת הקרביים שהיו משל לכלי הקיבול של מחשבות, רגשות וכוונות. וכך אתה ניצב ומתפלל, עיניך נעצמות בארשת מייסרת ומיוסרת . והקושי הוא לא רק לכוון במשמעות המילים, להבין את מוצא פינו הברה הברה. האתגר הוא לא רק להתכוון מצד ביאורי המילים, כי אם להתכוון שזה יקרה- אני רוצה שזה יקרה. שפתותיי ממלמלות 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'- אני מתכוון לזה באמת ובתמים . מוזר. קשה. לא ברוח התקופה לכאורה, לרצות לרצות ולרצות שזה יקרה, לרצות בשיבת ציון מחודשת, ברוח מקורותינו המבטיחים והמנבאים
והשאלה היא-האומנם?
האומנם חפץ בכך בלב ובתמים המתפלל בן העידן המודרני, עתיר הנוחיות ואמצעי הרווחה בקיומו היום יומי, בתנועתו, בלבושו, באכילתו. האיש החי גם כאן ועכשיו את מנעמי החיים בסממני מתירנות נשלטת, חיונית, רבגונית, מרתקת, בשלל אפשרויות של ידע והשכלה ומה לא, ומי לא. לא פשוט.
זו אפוא העבודה שבלב! לא דקלום נדוש, צפוי, חבוט, קלישאי, ולא טקס ולא כללי טקס, כי אם התלהבות וההבנה שבצדה על מציאות סטרילית, אובססיבית, לשלמותו של עובד ה' שעבודתו מהלב".
ושוב אתנחתא.
כף ידי שלפה מהגבובים שלצדי את סידור ה'הודיה'.
כן, זה שם הסידור: 'הודיה'. הצגתיו בפני המתפללים, מאיישי שולחן האזכרה היומית הצנועה והתחלתי להגוג בחברתם:" הודיה. להודות להשם,'להודות' בשני מובנים: האחד להודות שהוא הוא ואין זולתו, כך, בקבלת עול מלכות שמים. להודות במהותו הנשגבה, ובד בבד להודות לו באמירת תודה ובהקרבת קרבן תודה, מימי מסענו במדבר בואכה ארץ הקודש של שני המקדשים. תודה תודה תודה. האמירה רוגשת בשיאה בברכת 'מודים', בשלושת מחזוריה היומיים.'מודים אנחנו לך',מכריזים, מצהירים-להודות לו על הכול, מעצם מי שאנו, במצבנו האמיתי, בזמן אמת, מצבנו המאפשר לנו לעמוד ולהודות לו.
כן, עצם העמידה היא סיבה להתיידדות, להודיה, אבל לא סתם ידידות ולא סתם הודיה. זו הודיה שבלב- שלא להסתפק באמירת 'תודה', כי אם להרגיש תודה. וכך זה למעשה בכל מערכות חיינו, עם מי שאנו מודים להם, גם מבלי שנצהיר זאת במילים, אבל נחוש זאת במחוותינו החיצוניות, האוהדות, כדי שנרגיש את התודה, שנתרגש עד כדי דמעה שמשתלטת על המתפלל בעיצומו של הטקסט הנלחש מפיו ויוצא מפיו קילוחים קילוחים.
אח, איזו חוויה: הודיה! להודות על היש, להודות על הקיים . לשמוח על היכולת להודות, על עצם יכולתנו להודות, על שאנו חיים כדי להודות, מסוגלים להודות...". כך, כאמור, דקות ארוכות שעסקנו בסידור התפילה, באתגרים שהוא מציב בפנינו, בהיותו נדחק ומוצנע בתוך שלל הריגושים בתרבות ה'כאן ועכשיו'.". כמה אהבתי את השיעור, כמה נסחפתי בו וסחפתי בו, בפרק שבין מנחה ומעריב.
אין פלא אפוא שהחבר'ה המתפללים ענו 'אמן' בהתלהבות בעקבות הקדיש שאחרי השיעור. זו הייתה עניית 'אמן' מרוממת, רהוטה וזכה- עדות לאפקט סינדרום עבודת השם, שמקורה בעבודה שבלב ויסודה בהודיה.