שלא נתעייף מהורינו המזדקנים, הדועכים (נספח לדיבר החמישי)

תמיד נעים להיזכר בערגה לטורו של הסופר והפובליציסט יהודה גובני, לא למכירה שמילא את עיתון חדשות קרן אור בית שמש. חזרנו השבוע לאחד מטוריו היותר מחנכים, כדמותו המופתית של הכותב.. הנה הוא, בלי שינוי, עם עוז ותמורה.

יום שמח במרכז יום לקשיש
יום שמח במרכז יום לקשיש

שלא נתעייף מלכבד את הורינו, את אבינו, את אמנו.

זה הדיבר החמישי, אולי הקשה והתובעני שבדיברות. .זה אולי הדיבר הלא מוגדר ביותר, כיוון שהוא נוגע במארג שלם של הגיגים, מחשבות, רגשות, התרגשויות, לבטים, חוסר יציבות, עליות ומורדות.

לא פשוט. לא פשוט. הקושי מתפתח בהדרגה, ככל שתפקידינו מתחלפים, ככל שהאב הנותן, האם המרעיפה, מוצאים את עצמם בצד המקבל, מכורח הנסיבות.

כן, כמה מכאיב, כמה מצער לראות את הורינו הכול יכולים מזדקנים לנגד עינינו. הו, כמה מצער לראותם לא יכולים, מנסים, מתכוונים, קשורים וכרוכים בנו, ביצר האבהות והאימהות המזוקק והצרוף, ואינם יכולים או אינם יכולים עוד, או שאינם יכולים כפי שיכלו בימי עדנתם. כן, כל אחד מאתנו חווה את המעברים, את השינויים המזדחלים, המתגנבים, שהופכים את הקערה על פיה- לא במהפך דרמטי של נסיבות מחמירות ומשברים קיצוניים באבחת המציאות האובייקטיבית, כי אם השחיקה העושה את שלה, מעייפת, מחליאה, מזקינה, מחלישה, ואנחנו, מנגד, מוצאים את עצמנו מושיטים, סועדים, תומכים, מלווים.

כך, פעם אחר פעם.

לא קל. לא פשוט. אבל ככל שאתה הופך בעניין, אתה מוצא איך הצד הרעיוני נמצא טמון וגלום בדיבר החמישי האדיר. אתה חש את קדושת החילופין, את נשגבות השרביט המוזהב שקיבלת לידיך, מידיהם של מולידיך, אוהביך, סועדיך, מגדליך, אלה שעשו לילות כימים למענך, באינספור הזדמנויות ורגעים מרגשים ולא נשכחים.

ואתה, מנגד, מקבל בזקיפות קומה את תפקידך במסגרת חילופי המנדטים. היד שעטפה אותך, שליוותה אותך, שחיבקה אותך, היד הזו האוהבת, היד הזו הפעילה, היד הזו המברכת, היד הזו המרעיפה, היד הזו המסוככת, היד הזו שהושטה אליך דרך קבע, אז, בימיך המוקדמים, בלחייך הסמוקות, על פניך, הילדון החמוד, המפונק, היד הזו, יד אמך, מושטת אליך בשנית, רוטטת בפרקינסון מתקדם, משוועת אליך שתחזיקה, שתחפון אותה באצבעותיך, שתגזוז את ציפורניה במאור פניך, שתמשוך אותה בזהירות מופלגת, שעה שהיא, אמך, מבקשת לקום ממיטתה, להתקומם נגד מיטתה. והרגליים הללו שרצו אצו בעבורך, הרגליים שכיתתו עצמן להצלחתך בדרך לא דרך, הרגליים שעשו כברת דרך ארוכה של הרהורים וקילומטרים ורעיונות, הרגליים האלה של אמך, של אביך בשנות הגבורות וכפל הגבורות, כבר בוגדות, כבר לא נענות, מזמינות למטר המרובע המשתכח את רגליך שלך, להוליך, להוביל, לדדות, והכול בחיוך הנסוך על פניך, והכול בחום אצבעותיך, בלהט פסיעותיך שלא להחמיץ את הרגע. והעיניים הללו שניבטו אליך בעריסתך, בטרם ידעת כיפת שמים, העיניים הללו, הצופיות הללו, העורגות הללו, שמעולם לא נטשוך בזווית מבט הפוכה, העיניים הללו שלא משו ממך ברמ"ח איבריך ובשס"ה גידיך, העיניים האלה שגמעו, שגמאו את קומתך המלבבת, שקראו, שעיינו, שבלשו, שפלשו- והכול למענך, בן יקר, העיניים הללו כבר עייפו וקהו וכבו בעד משקפיה השמוטים של אמך היקרה, היקירה, ואתה, בעיניך, בזיו מבטך, מוזמן להתרונן, לרונן, לחבב, להתנחם, לרצד בהן את ארשת הבן הנאמן, האוהב, הלא נשחק, הלא נואש.

כן בן יקר, בן יקיר, התעשת התעשת. אל תשכח, אל תשכח את אבא ואת אימא. אל תשכחם, אל תעזבם, אל תזניחם. עיני הרחוב והשכונה נשואות אליך לראות כיצד אתה גומל טובה תחת טובה, כיצד אינך מתנכר, כיצד אינך מתנוול. כן, בן יקר, בו יקיר, אל תיבהל מהמטבע הבאושה, אבל מי ששכח את מולידיו, מי שהזניחם, מי שעשה למענם כמי שכפאו שד או הקפיאו, נבל הוא, מנוול, אכזר, חסר לב.

אנו הרי נזדקן בעצמנו בעוד עשרים שלושים שנה, אנו, בני החמישים, שישים, שבעים, נגיע שבעי ימים לימי הולדתנו הלא שגרתיים. ותמיד, לנגד עינינו, תתנוסס תמונה במסגרת על קיר חיוור, שם יתנוצץ הזיק ההוא, זיק החיוניות המשתיירת בעיניהם של הורינו הנאחזים, הנלפתים, הנאהבים.

אז שלא נתייאש, שלא נדשדש, שלא נישחק, שלא יימאס לנו מהורינו המתקשים, המתייסרים, שלא נימאס, שלא ניאטם בעור תופנו מתוך בחירה, שלא נתעלם מהם, שלא נתעצל, שלא נכעס, שלא נצעק עליהם, שלא תיפקע סבלנותו, שלא נרמוז להם, שלא נרוץ לגונזם בבית אבות, שלא נתלהב מעובד זר, שלא נחשוב אלטרנטיבות, שלא נעזוב את הורינו בבת עינינו, שלא נפקיר אותם, שלא נשאיר אותם לבדם בין ארבעה קירות, שלא נבטיח להם ולא נקיים, שלא נשכח מי הם, שלא נשכח מי היו, שלא נשכח שאימא בת השמונים היא סיפור חיים, היא קפלי תקופות, היא נדבכים נדבכים של עשורים מפוארים. שלא נשכח את אבא המגדל, שלא נשכח את פסיפס ימיו המרתקים, העמוסים, בבקריו, בלילותיו, שלא נהיה אדישים, שלא נהפוך את הלא מובן מאליו למובן מאליו, שלא נזלזל בהם, בהורינו הדועכים, שלא נתעלם, שלא נתחכם, שלא נתרץ, שלא נתייאש מקצבם האטי, המואט, שלא נרגיש שהחמצנו משהו בשל החובה להיות בקרבתם, שלא נהיה מאולצים, כפויים אתם. שלא נרגיש ולו לשנייה שהם מפריעים לנו, משבשים לנו, שלא נשכח לטלפן אליהם ממרחק, שלא נתעצל לקבל את עצתם, גם בקניית האוטו או המטבח, ולו רק כדי לרצותם, לחולל בם את ההכרה שתפקידם לא תם, שלא ניעדר ממרחב קיומם, שלא נצפון וננצור אותם בהיכלי פאר סיעודיים, שלא נשקיט מצפון, כיוון שהוא, מצפוננו, לעולם לא ישקוט, שלא נרים את קולנו על יקירינו מולידינו, ולו במאית הדציבל, שלא נרטן, שלא נדחה, שלא נתחמק, שלא נבטל, שלא נתנהל במראית עין מזויפת של שומרי כבוד אב ואם.

שתמיד נהיה קשובים, שתמיד נהיה מוכנים, אזורי מוטיבציה גבוהה מן הגבוהות. שתמיד נאהב אותם, את הורינו המתבגרים, המקשישים, המכסיפים, לא מתוך חמלה מייסרת, כי אם מתוך ידיעת עברם הרחוק והקרוב. שנכבד אותם בלי גינוני טקס חיצוניים, שנכבד אותם בהבנה ומתוך הבנה, כן זה כבודנו האמתי להורינו המזדקנים, כבוד שמושרש בהבנה שאימנו הזו היא מלכת השבט, ולא סיעודית מתרופפת בת תשעים. כן, שנבין את גודל המעמד שבעצם נוכחותם, שנבין את גודל הזכות להיות בחברתם הווירטואלית והמעשית, יום יום, שעה שעה. שנחוש שהם בלבנו, בעוצמותינו המתגברות, שתמיד נתגעגע אליהם, מבלי שניפקד בנסיבות הנוגות מעוררות געגוע, שנכבד אותם עכשיו! עכשיו! כאו ועכשיו! שלא נייבב אחר כך שלא עשינו די, שנחיה אותם, שנעודד אותם, שנשמיע להם מוסיקה טובה, לטעמם, כך, מבית אבא, שנשב אתם ולא רק אצלם, שניכנס אליהם מבלי שנסתכל בשעוננו, שלא נרגיש על קוצים בחדרם ועל מיטתם, שנדבר אתם ולא רק אליהם, שנהיה דו סטריים, דו צדדיים, שנחוש את כאבם בטרם חשפו את כאבם, שנחוש אותם בצחוקם, שנגבירו, שנקפיצו, שנגלגלו, שיחושו הם עצמם כמה אנו חשים אותם, שנטלפן אליהם פעמיים ביום, גם שלא לצורך מעשי, שנשאל סתם כך, בטון מפויס: 'מה נשמע אבא?', 'מה נשמע אימא?', שנשאל אותם שאלות, שנתנגד אליהם לפעמים, בקורטוב, כדי לעורר אותם, כך, בתחבולות של בן אוהב, שנתעניין בעברם, נשאל איך הכירו, איפה התחתנו, איך עלו, מהיכן עלו, שנצחיק אותם, שנשעשע אותם, שניזום כל הזמן במגענו הבונה אתם, שלא נרפה, שנצפה אתם בסרטים שמרתקים אותם ובתכניות בידור שמשעשעות אותם, שנעדכן אותם בחדשות מול מרקע הטלוויזיה המרצד, שנספר להם על הצלחותינו, שלא נחשוף בפניהם את צרותינו, שנאהב אותם, שנאהב אותם כמו מימי כיתה א' והגן והיסודי, שנתגעגע אליהם כמו בלילה הראשון בלי אימא בליל הגיוס הראשון, שנוציא אותם לנשום אוויר, שנסיע אותם, שנטייל אתם, שנשקוק בחצרותיהם במסיבות יום הולדת עם נכדיהם וניניהם, שנאריך את ימיהם בעצם חיוניותנו.

כן, בנו תלוי הדבר.

לא שאלה של עובדת מיט"ב ורופא משפחה.

אלה בעלי תפקידים שעושים כמיטב יכולתם בתחומי הידע שהתמחו בהם והוסמכו בהם- לטפל, לסעוד, להגדיר חולי, מחלה, תופעה, תסמונת. אנו, בניהם ובנותיהם של הורינו התלותיים, המזדקנים, המזדקקים, נתייצב במלוא להט החדווה, השמחה והנחמה, לעורר, להשיב רוח חדשה, לרענן, שכן זה תפקידנו מרצון.

שלא נרגיש נטל, שלא נחוש עול, שלא נרצין, שלא נחמיץ פנים.

שנלביש, שננעיל באהבה, ברוך, כשם שהלבישו אותנו בכפות ידיהם המקודשות, שננעיל אותם, שנגרוב להם, שנגהץ להם, שייראו תמיד במיטבם, מטופחים, נקיים, מסורקים, שניישר את צווארון חולצתם השמוט, שנסיר כתם כלשהו מבגדיהם בעת שבתם לסעוד צהריים, שנגיש להם, שנצלחת את ארוחותיהם בססגוניות מרהיבת עין, שנקנה לאימא סוודר מחמם, שעון יפה, שנענוד לה צמיד נאה, שניגע בה, שתחוש אותנו בכפות ידינו האוהבות, המזרימות אנרגיות חיוביות, היישר מלבנו המפעם, שנשקה אותם, את הורינו, שנפנק אותם, שנעמוד על המשמר בבריאותם, בשלומם, מבלי שנבהילם .

כן, זה האתגר האחד, היחיד והמיוחד- שנדע להאריך את ימיהם ושנותיהם של מי שהביאונו הלום. זה תלוי בנו, המסוגלים, היכולים – לא בהשלמה עם המצב, לא בהשלמה עם האילוץ, לא בהשלמה עם המצוי, כי אם בהתלהבות המתמודד והמקבל, בשמחת הנותן.

אנחנו גם משמשים דוגמה, מעודדים את מתעייפי המצווה והמשימה, עשויים לחזק את הנוטשים, את המפקירים, את השוכחים, את האדישים. בעשייתנו הלא נלאית, נבנים עוד ועוד בתים מחודשים, רעננים כעץ יוחסין על פלגי מים.

נכון, זה אוטופי לכאורה, אבל זה מחויב המציאות מבלי שנרגיש מחויבים למציאות. ז ה מחויב המציאות, משום שהמציאות, שלא בשליטתנו, מכתיבה פערים ושינויים לא מרנינים. ובהקשר הזה אני נזכר במכר ותיק שלי, בעל משפחה ברוכה שיוצא ונכנס, בסדר יומו הלא אפשרי. ואיך זה, אני תוהה, איך זה שהוא לא עוזב את הוריו ולו לרגע. הסוד אלמנטרי, הוריו הרי יודעים, מבינים, שכל כולו הקרבה למענם, גם מבלי שיהיה נוכח במרתון סביב השעון . כן, זו התחושה שהנביט בהם עם השנים והימים והלילות והשעות והדקות והשניות- זמן איכות למכביר, שמצטבר לכדי תחושת שובע ימיהם, שובע רצונם, וחייהם כה יפים, מאושרים, מרפאים, משלימים, משכיחים מהם גיליונות רפואיים והפניות והתחייבות וכללית מושלם ומרשמים וביקור רופא משפחה.

כי אתה הוא הרופא, אתה הוא המחיה, אתה הוא התקווה, אתה הוא אושרם ותחייתם המחודשת של הוריך המזדקנים, וכשהם אומרים לך שאתה החיים שלהם, אתה הרגליים שלהם, אתה הרופא שלהם, אתה הנשמה והרוח והגוף שלהם, תאמין להם. הם מתכוונים לכל מילה. אמן!

נושאים: חדשות קרן אור, בית שמש, יהודה גובני
יום שמח במרכז יום לקשיש
יום שמח במרכז יום לקשיש
יום שמח במרכז יום לקשיש
יום שמח במרכז יום לקשיש
הכי טובים, הכי מעודכנים:
הורידו עכשיו ב-Google Playהורידו עכשיו ב-AppStore
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו:
דירוג: