מדורים בית שמש - דף מספר 2

אנשים אוהבים לגנות. המתגנה מחלץ מהמגנה את מיטב מטבעותיו המילוליות, חושף את כושרו הרטורי בפי מאזיניו המהופנטים

כינויי חיבה שמשתלטים על הדיבור, אני לא אוהב את הקיצורים הללו.

הצפון הוא סינדרום, הוא תסמונת, הוא מנטאליות. הצפון הקר בשלהי אוגוסט יוקד הוא פתח מילוט אלטרנטיבי לאסקפיזם מוטס נוסח פריז ובודפסט המוזלות ממילא. הישראלי והישראלי שבנו מוסיפים ליטול את מקל הנדודים

לא מזמן קיבלתי בדואר האלקטרוני שלי מסרון ממכר במחנה הקיץ היהודי 'רמה ניו אינגלנד'. כשאתה מעניק חוויית עברית ליהודי בחוץ לארץ, שילחת לחמך על פני המים...

אני כציון סולטן, אוהב ולא אוהב, מקבל או לא מקבל את דרך הניהול, הנני תושב בעיר. סובל או נהנה בדיוק כמוכם. לצערם של הפוליטיקאים, אני נודניק גדול בכל הקשור לצורכי ציבור שמגיע לו, לא ממחשבה לעשות לו טוב, אלא מהחובה שלהם להעניק לנו שירות. תפיסת העולם שלי שונה כנראה מהמקובל אצל הפוליטיקאים. אז אם אני נודניק, אני מבקש מחילתם של אלה שנדנדתי להם כדי להטיב את השירות עליו הם מופקדים.

האמת היא שאין חדשות דרמטיות ערב ראש השנה הזה. ממש כמו כל איגרות השנה הטובה הרבות הנחות בהודעות הוטסאפ, שאף לא יודע שמה ששלחת בסה"כ היה העתק הדבק...

רפי מכתבי, תושב בית שמש לשעבר, בשורת תפקידים ציבוריים, נפרד מרעייתו המנוחה, האהובה, טובה.

יהודה גובני מעלה חוויות משיעור בין מנחה למעריב שנתן בבית אבלים, אחד מיני רבים שלדאבון הלב הופכים להיות חלק מהיום יום השגרתי.

אהוד רוצה מיטה של בית, ספר של בית. אהוד רוצה מכולת, מיני מרקט, מדרכה, רחוב. אהוד רוצה חופש פעולה שממנו נהנה אחרון הזוטרים האנונימיים. כן, זהו האדם שבנו.

האלימות התמסדה והתפשטה. הקרקע בוערת תחת סולייתך השכם והערב, ואין מושיע, שכן באחת אתה הופך למועמד ריאלי לסנוקרת פוטנציאלית, לא משום שאנו מתנהגים ונוהגים באלימות, אלא משום שאנו אלימים.