לא לוותר, לא להיכנע לאדישות ולאטימות

עיריית בית שמש מחפשת אולם יותר קטן לקיים את טכס ליל השואה והגבורה, כותרת, כמה שהיא צינית, יכולה להיות אמיתית בעירנו. חבל שזה כך. בושה שזה כך. ביזיון לערך 'לזכור ולא ולשכוח'.

התלבטתי באם להמליץ לוותר על הטכס המרכזי ולא לקיימו עוד במתכונת שהוא מתנהל בשנים האחרונות. היעדרותם המופגנת של חברי מועצת העיר החרדים, שכל אחד מוצא לעצמו תואר וכבוד להיות ממונה על תפקיד באורח חיינו, אך לא להיות נוכחים בטכס מרכזי כליל הזיכרון לשואה והגבורה. ושלא יספרו לנו סיפורים, לא שומעים מוסיקה בשל העומר, לא מתערבבים ביחד עם נשים וגברים, לא משתתפים באירועים שמחים, כי מי שעקב אחר הרשת גילה שם תמונות מסבירות בדיוק ההיפך. לבושי ג'לביות וטרבושים, ליד בקבוקי יי"ש, בחברתה מעורבת, הכל מליל המימונה שחל בדיוק ארבעה ימים קודם לכן.

ולא רק החרדים לא הגיעו, גם האופוזיציה הציונית ש'שיגרה' נציג אחד מתוך ארבעה. ביזיון כפול. ואח"כ יבואו לבקש את הזכות להיות נציגיהם הציבוריים.

קרחות ביציעים כפי שנראו השנה לא נראו אפילו לחבר מועצת העיר לשעבר ג'קי אדרי. מה זה? תהה. וגם לעבדכם אין תשובה. לא רק חברי מועצת העיר ביזו ולא כיבדו את זכרם של הנספים בטכס המרכזי, גם בכירי העירייה. היכן המנכ"ל? היכן הגזבר? היכן היועץ המשפטי? היכן מבקר העירייה? היכן מנהל אגף החינוך, היכן מנהל רשת המתנסים, היכן מנהל תיק האירועים. היכן דובר העירייה, זה שהיה צריך להביע קצת יותר רגישות לאירוע מסוג זה. מילא, נבין כי ראש העירייה לא יכול היה להיות נוכח בטכס בשל אירוע פרטי (עצרת השלושים לזכר אחיו), האם כל אלה נעדרו להיות איתו בטכס הפרטי שלו ולא בטכס עירוני המרכזי? אני התביישתי, אני נבוכתי, אני הרגשתי עילבון למעמד ולאירוע בכלל.

יש בבית שמש אלפי מורים דמויות מעצבות חינוך. מורים שמקבלים שכר מהמדינה, מורים שמלמדים את ילדיכם על השואה, על הגבורה, על הצורך לזכור, על החובה לכבד. הם לא באו לטכס הזה. מעטים מאוד.

יש בבית שמש תנועות נוער, מקבלות סיוע עירוני, גרושים, אבל עדיין נשענים על כספי הרשות המקומית. בני עקיבא, צופים, בתיה, עזרא, כל אלה ביחד יכולים למלא ולגדוש אולם אירועים כמו האודיטוריום בברנקו וייס. אולי כדאי להוסיף תנאי להענקת הטבות, נוכחות בטכס ליל הזיכרון.

ככה אני יכול לגלגל את הנוכחות מכתף אחד לאחרת, באופן כללי, הציבור הדיר רגליו מהמעמד החשוב הזה. ומה יש לי לטעון אם דווקא בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נלקחו ניצולי השואה לים המלח. הם היו עייפים מלהתייצב באירוע. האודיטוריום התבייש, לא רק מהדלות בה הוכנה התפאורה אלא בעיקר מהנוכחות.

מצטער, מתקשה להבליג. חשבתי להציע כאן, כדעתי הפרטית, לוותר, לא לקיים עוד את הטכס במתכונת הזו. זה יכול להיות בסדר, אפילו סביר. התנאים השתנו, הסביבה התחלפה, 73 שנים חלפו מאז סיום המלחמה הנוראה ההיא. ואולי הגיע זמן לשכוח. אם כך מתייחסים לטכס המרכזי בליל השואה, אז מה הטעם עוד. אם יורשה לי אני הקטן, ממליץ לא לוותר, לא להיכנס לאדישות ובוודאי לא לאטימות.

אבל... הטכס הזה אינו טכס פרטי שלנו, הוא טכס לאומי שערכו חשוב בעיני מכל טכס לאומי אחר. כמו שאין חגיגת עצמאות בלא זיכרון, כך אין קיום מדינה בלי זיכרון השואה. וזיכרון, הוא טכס. וטכס חייבים לקיים בכל פורום, בכל קוורום, בכל נוכחות גם אם יהיו כאן רק מניין אנשים שמעוניינים לזכור. לכבודם של המתים. לכבודם של הנספים בני אחינו שנכחדו והושמדו, שנהרגו ונטבחו בידי הצוררים ימ"ש. למרות הביזיון והמבוכה, למרות גילוי האדישות וחסר העניין אני ממליץ להמשיך לקיים את טכס הזיכרון בליל השואה, לא באולם קטן, אלא באולם ענק, ההד שיעלה משם יזעזע כפליים. וזו המטרה ויעד הערך: לזכור ולעולם לא נשכח.