איתי בדורו כעמנואל בדורו

הר הרצל. ירושלים. קדושה וטהרה. גבורה וקידוש השם. אמונה וניצחון. בואכה בשבילי ההר, בין הפרחים והעצים המוריקים בכל ימות השנה, בשבילים הדוממים, לעיתים דמות נסתרה נחשפת, עיניים אדומות. מספרות על הכאב, השכול, היגון של מבקרי ההר. ומבקרי ההר, מספרם, גדל מיום ליום, משנה לשנה. עוד משפחה שכולה, עוד אמא או אב כואבים. עוד אח או אחות שאיבדו יקר, עוד אוהבת שאיבדה בן זוג לחיים.

בשביל, עולים בגרם המדרגות, נתקלים במבקרים אחרים, כמונו, הם להלוויה, של גיבור, אורי דנינו הי"ד. אנחנו להתייחדות, לאזכרה, לקבר רענן של איתי שלמה מורנו הי"ד, כבר 11 חודשים מלאי דמעה ויגון, הצער אינו נרפא. קולות ההספדים מהלווייתו של אורי נשמעים ונטמעים בחלל המזמורים היוצאים מפי החזן הרב הצבאי לטכס. זה בוכה, וזה דומע. אורי ואיתי. וכולם יחד, ביחד עם ישראל.

גרם מדרגות במעלה ההר, מביא אותנו למדרגה בה טמון עמנואל, כאן באותה הקומה צמודים עוד גיבורי תהילה, רועי קליין אחד מהם. כל אחד וסיפורו האישי מלא הוד והדר. כל אחד והקרב שבו הוכרע. כל אחד והיום בו נפרדה ממנו האומה בצער וביגון. כל אחד ומורשתו. עמנואל מורנו במרכז וכולם סביבו, מעשיו וגבורתו נסתרים, אפילו תמונתו אינה מופצת ברבים. יום אחד אולי, יום אחד אולי כאשר יעבור דור או שניים ואז תיחשף תמונתו לעיני כל, לקול קריאות... אה, איך הוא דומה ל... ואז יזכרו בפעילותו הנועזת, נועזת כל כך שרובה הייתה דמיון פורה במשך שנים ועתה כאשר אפשר לספר עליה היא כל כך ברורה. כי במקום שהיה עמנואל לא היתה פשטות, היה תמיד העוז והרוח.

במדרגה מעל, והמדרגה מעל לעמנואל, יוחדה לגיבורים חדשים, לדור הלוחמים שחירפו נפשם ובגבורתם אנחנו יכולים להרים ראש ולזקוף קומה. רק קיר אבן טרושה מפריד, במדרגה מעל, כמעט באותה שורה בקו אווירי, אפילו העצים משרים צלם על שני הקברים, כמאחדים לאחד. עמנואל ואיתי לבית מורנו. דוד ואחיין, אחיין ודוד.

בקבר של איתי, נחשפת תמונה, תמונתו של איתי שלמה. לא נסתר, לא עלום. הכל גלוי. חיוך קסם, מלא אור, מלא שמחה. מלאה אהבה. שינים בורקות בחיוך קסום, חושף פנימיות אוהבת, רגישה, מכבדת, חושבת על הפרט והכלל. חיוכו קורן לעברו של עמנואל, במדרגה מתחת, מתחת לאותו אורן מצל, כמנהלים שיח - שיח דוד ואחיין. שיח דומם על גבורה ועוז. שיח על אהבה, אהבת אדמה, מולדת קדושה, על גבורה ועוז. כאומר איתי לעמנואל הדוד, אתה ומעשיך כתובים בספר, אני וסיפורי חשופים. ביקשת להצניע, אני באתי לספר סיפור גבורתך ברבים באופן גלוי. יראו תמונתי ויעלו במחשבתם מעשיך.

וסיפורו של איתי, שזור כסיפור אחד בתוהו על פני התהום. איתי נפל בכ"ו תשרי, בימים הראשונים של המלחמה.

עמנואל ואיתי. משפחת מורנו.

"כשואלים מיהו לוחם? רוב האנשים מתארים דמות חזק, שרירי, מיומן בלחימה על מגוון צורותיה, כמו צלף. נגביסט. חובש קרבי או כל מי שפועל במרחב המבצעי תוך סיכון חיים. אך אם נעמיק ונחקור אודות דמות הלוחם במלחמה הזו נגלה תכונות נוספות הכוללות ערכים ומידות נעלות כגון: נאמנות, הגינות, אומץ, רגישות, אהבת הזולת, מסירות, אהבת המולדת והתמדה לשיפור המידות. כזה היה הלוחם עמנואל יהודה מורנו הי"ד. כזה היה איתי שלנו." תמי מורנו, אמו של איתי בערב מרגש לזכרו.

איתי בדורו כעמנואל בדורו. בבוקר של המלחמה, איתי התייצב בכח הנפשי והפיזי. חדור מטרה ורצון להיות חלק מהצלת המולדת. חברו לצוות נפצע, קדמי היה האחרון שראה את איתי. הוא מספר: ראיתי אותו עומד ויורה כמו מטורף, עם הנגב, ממוקד מטרה, אמיץ, נחוש ואחראי. יציבות שעלתה לו בחייו". מתארת תמי האם בכאב ובדמעות.

"כשחושבים על איתי, מבינים שאצלו אין בלכסיקון את המילה ליפול. שמענו ואנחנו שומעים אותו צועק, קורא: תעבדו, תעבדו קשה ותתייצבו. תהיו ניצבים במחנה כולכם. זה המוטו, זה המסר, זו הצוואה. צוואה שקשה לבצעה אך אנו בתוך זה אנו מנסים להתייצב, קשה לעמוד ניצבים".

עוד מדברי אמו, תמי בערב האזכרה המרגשת בברנקו וייס: "איתי חסר בכל רגע. ה'ביחד' שלך, גל האהובה עם איתי חסר כפליים. אנחנו רואים את התהליך שאת עוברת, ויודעים שאיתי, רואה הכל וזה מה שהיה רוצה שתעשי. סיפור הטבעת נכנס ללב שלנו, את תמיד חלק מאיתנו"".

ותמי, מחנכת בכל רמ"ח איבריה גם שולחת מסר חשוב לאומה, בימים הטרופים האלה. "אני פעמיים הבנתי שאין ברירה אלא לקום, בפעם הראשונה כשעמדנו עדי, איתן ואני בחלון וראינו את זוהר ואת מבשרי האימה. החלון היה חיץ סימבולי בין החיים של לפני האסון לבין החיים שהגיעו עם פתיחת החלון והשאלה הרעה שאלו: "אתם משפחת מורנו?" חושך על פני תהום. כשנכנסתי לקחת טישו לאחר האימה והחשכה שנפלה עלינו, בבואתי השתקפה במראה שם אמרתי לעצמי: עוד יבוא אור, החיים ממשיכים".

צריך להתבונן על מה שיש ויש. יש בעל/אבא מופלא, יש שלושה ילדים מופלאים, מתנת אל. יש הורים, אחים, משפחה חייבים להתייצב"! כפי שנכתב בפר' ניצבים (פר' השבוע בבר המצווה של איתי) ובחרת בחיים למען תהיה אתה וזרעך. אני ניצבים היום כולם, כל אחד בפני עצמו וביחד כוח עצום. כולי תקווה שצוואתו של איתי תהדהד: אתה חייב להיות נאמן למה שהחלטת. מאחלת למשפחה השכולה באשר היא למצוא ולבחור בדרך החיים ולהתייצב החטופים הפצועים המפונים שיתייצבו איש איש במקומו".

יובל דיין ריגשה את הנוכחים בשירה 'שרק תחייך'. ובביצוע "עד שתחזור' עם נועה, אחותו הצעירה של איתי. שירת אני מאמין והתקווה סגרו ליל זיכרון כבד עם משמעות לכולנו.

להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים. ובמנוחת כל הנופלים ננוחם.