"זו לא הפעם הראשונה בה העיר בית שמש מצויה בימי אבל על אחד מבניה ביום הזיכרון. בכ"ט בניסן תשע"ח- לפני 4 שנים, 4 ימים לפני יום הזיכרון, נפל בן שכונתנו אליהו דרורי במהלך פעילות מבצעית. התקהלנו כולנו פה באולם הזה, קיימנו את הטקס המסורתי בדיוק כמו היום, כאשר כמה מטרים מכאן משפחת דרורי ישבה שבעה על בנה אליהו, חלל צה"ל החדש של אותה שנה.
שנה אחת לאחר מכן, בל' בניסן, תשע"ט, לפני 3 שנים, האברך פנחס מנחם פשווזמן, אשר נולד וגדל בבית שמש, נהרג מפגיעת טיל באשדוד. גם הוא, כמו דניאל גולב, נרצח בפעולת איבה 4 ימים בלבד לפני יום הזיכרון, ובאותה שנה בדיוק על הבמה הזו ובשעה הזו- ציינתי את העובדה כי בן בית שמש הוא החלל האחרון לאותה שנה. גם אז, כמו היום, הבעתי את המשאלה כי הוא יהיה החלל האחרון לתמיד. והנה, במעין דה ז'וו מצמרר- השנה, אותו סיפור חוזר. פעם שלישית בה אנחנו מתכנסים וזוכרים, בעוד בבית לידנו משפחה נוספת יושבת שבעה ולא מעכלת את האובדן.
היום, בערב יום הזיכרון, הגעתי לניחום אבלים בבית משפחת גולב, בדיוק כמו שלפני 4 שנים בערב יום הזיכרון הגעתי לביתם של משפחת דרורי. שאלתי את עצמי היום כמו אז- איך מנחמים משפחה שאיבדה את בנה? האם יש נחמה?
משפחתו של דניאל היא משפחת עולים. כך גם משפחתו של אליהו דרורי וכך גם דניאל ויפליך ז"ל, תושב השכונה אשר נרצח בפעולת איבה בשנת 2011. רבים מאד מחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה הם אנשים אשר בחרו לעלות לישראל. הם ידעו שהחיים בישראל גובים לעיתים מחיר, הם ידעו שהחיים פה לא תמיד קלים ופשוטים. אבל הם הבינו את הערך של החיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל. וכמאמר חז"ל- ארץ ישראל נקנית בייסורים. ויחד עם זה: יישוב ארץ ישראל שקול כנגד כל המצוות שבתורה".
בעידן שבו רבים מדי מדברים על פוסט ציונות, על האני, על זניחת ערכי הביחד וקידוש ערכי הכסף והחשיבות העצמית- בעידן כזה, חשוב לזכור את אלה אשר בחרו בדרך הקשה. השאירו מאחור בתים ולעיתים גם חיי נוחות והגיעו לפה, לישראל. בלי לדעת את השפה, בלי להכיר את המנטליות והתרבות, לעיתים קרובות עם קשיי פרנסה ואתגרים חברתיים – אבל בלי להניד עפעף, עלו לארץ ולצערנו בסופו של דבר, הקריבו בה את היקר מכל"
"אין נחמה למשפחה שאיבדה את יקירה אבל אם נעטוף את משפחות השכול, נהיה שם בשבילם, נדאג להם אולי אולי הם ימצאו קצת נחמה" דברי רינה הולנדר לקהל העצום שהקשיב והפנים כל מילה.
שתפו
