זה הפסנתר שלה

אסתר אדרי ז"ל נפטרה לעולמה אתמול והותירה שבט כואב, דומע, ובעיקר מודה לאלוהים על הזכות לחיות בצלה של אמא אסתר. אם תשאלו את תושבי העיר, לא יכולים אלה לספר הרבה על דמותה של האשה הצנועה והנכבדת הזו. "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁה", משורר תהילים כנראה ראה בדמיונו את האישה אסתר, עליה תפר את המילים החשובות שעתידות ללוות כל בת ישראל כשרה. רבות בנות עשוי חיל ואת עלית על כולנה...

אסתר אדרי עם בעלה אברהם ז"ל, בני עליה היו, הגיעו לבית שמש בראשיתה. חוו כאן את שבילי הכורכר, את התחבורה הציבורית הקבועה בשעות, ובעיקר את המחסור הענק של מפעלי תעסוקה ראויים. ימים של ראשונים. ואם יצא להם לספר על הימים ההם, תמיד קידשו את השם ואת הארץ, עבורם לחיות כאן בישראל היא זכות ופיצוי מספיק על כל מה שהם חוו ועברו בימי הראשית.

בבית הייתה זו המלכה אסתר. מלבשת, תופרת, מכבסת, מסרקת, מבשלת, עורכת, מסדרת ומציעה את המיטה לשינה טובה לפני יום חדש, דואגת לכריך ולשרוך הנעליים, ובעיקר מכוונת הלאה, להיות אנשים טובים, תורמים ומועילים. בחוץ היה זה אברהם בעלה ז"ל שדואג להביא את הפרנסה. עם שכניה לא תפתח את הפה, ולא תרבה בשיח מיותר. הזמן היה אצלה יקר, וכל דקה הייתה נתונה לילדיה. 14 בנים ובנות, הי"ו, חותמם גדול בחברה המקומית, בשדות השונים, בחברה ובהתנדבות, בחינוך, בחוק, ובעוד אלה הם הילדים שגידלה כאן, אשר בבוא הזמן כאשר חלתה, והטיפול בה דרש תשומת הלב המלאה, לא היה אחד שיתקשה לא למצוא את הזמן לעמוד לצדה.

לא הפתיע ולא מפתיע היה לראות את כל צאצאיה, בניה ובנותיה, נכדיה וניניה, מתייצבים בביתה בשעותיה הקשות כאשר כבר לא יכולה הייתה לקום ממיטתה. במסירות אין קץ, בנכונות תמידית, התייצבו להיות איתה בביתה ולהשגיח. וזה מה שהיה להם לעשות בשנותיה האחרונות בהם הייתה מרותקת למיטתה. בהחלטה רגשית לגמרי, העדיפו טיפול מסור מידיהם שלהם מאשר להשכיבה בכל בית חולים. חובתם הייתה להחזיר לה ולו המעט שבמעט שאפשר על כל מה שהיא נתנה להם במשך השנים.

ואלו היו השנים הקשות, לגדל ילדים, לא פשוט. להוציא מהם תפארת בחורים עדנה.

אעלה כאן מילים לכבודם של חברים בני המשפחה. ידידי, שמעון, סימה, שלום, לאה, זהבה, גילה, ציון, קובי, בני, דוד, וכל שאר האחים והאחיות.

עשרות שירים נכתבו תחת הכותרת אמא. אין כמעט חובב שירה שלא ליקט לעצמו צירופים מילים ובהם את המלא כדי להוקיר, לכבד, להעריך, לזכור.

מכל המילים ומכל השירים מצאתי דווקא את המילים הבאות אותם כתבה רחל שפירא ששרה חוה אלברשטיין לתאר מפעל חיים כמו שהותירה אחריה אמא אסתר.

יש אנשים שמנגנים במפוחית, או אקורדיון,
ואחרים בקונטרבס או חלילית או חצוצרה.
היתה לי אמא חרוצה ובעלת דימיון,
אשר הפליאה לנגן במכונת תפירה.
שעות ארוכות הייתה רכונה
על בדי הפישתן ובדי הכותנה
וכשעייפה מעט הייתה לוחשת לי:
"זאת לא סתם מכונה, זה הפסנתר שלי".

אתם גדלתם על פי הפסנתר של אמא אסתר, הקלידים, התוים, עליהם ניגנה לא מצויים בשום חוברת תווים או במרכז למוסיקה כלשהו, הם חתומים וצרובים בנימי נפשה משם היא הפיקה וערכה, שינתה ועיצבה את דמותכם לעד. תמשיכו את דרכה בכבוד גדול לכולנו, באהבה ובהערצה רבה.

מנוחתה עדן. תהיי נשמתה צרורה בצרור החיים אמן.