לא ייאמן: השכול הכה באיריס פעמיים

איריס, לא תיארה לעצמה לעולם שהיא תעמוד במקום הזה ותדבר בשם המשפחות השכולות, למרות שהיא כזו כבר 38 שנים, מעולם לא התבלטה ודרשה או ביקשה לעצמה 'זכות' מיוחדת לשמש פה לשכול. איריס היום אם שכולה, לפני 38 שנים הייתה אחות שכולה. סיפורה הטרגי הוא חלק מאותו אריג מיוחד ממנו עוצב עמנו. הברק הכה בה פעמיים, בראשונה אחות אהובה, בשנית בן יקיר, אהוב ותומך. לא נכון לומר, היום או הייתה, מי שפגע בו הברק הזה, לעולם ותמיד הוא כזה. השכול הוא אורח חיים, השכול הוא דרך קיום בכל יום, בכל שעה, בכל מסע ובכל אתנחתא, יאמר לך מי שחווה את הדבר הנורא הזה. וגם היא היום לאחר האסון שפקד אותה פעמיים אינה מתלוננת."זו ההקרבה שעמנו חייב לארצו". דברים שקשה לשמוע, האם השכולה, האחות השכולה, מבקשת לנחם את שומעיה.

השנה פנו אליה מהוועדה המארגנת של יום הזיכרון, ביקשו ממנה לעמוד בפרונט, לדבר בשם המשפחות השכולות. השנה היא מציינת את יום הזיכרון הראשון לבנה דותן, סרן יצחק דותן ז"ל, שלפני שנה, בדיוק לפני שנה, ביום הזיכרון תשע"ז נמצא מוטל על רצפת חדרו ונשקו צמוד אליו.

איריס ויהודה דותן, הוריו של סרן יצחק דותן ז"ל, היו נציגי המשפחות השכולות שהביאו את דברי הניחומים והעידוד לפני הציבור הגדול שגדש את רחבת האנדרטה העירונית. יצחק הוא בנם השלישי של איריס ויהודה, הגיעו מלווים לטכס עם שניים מילדיהם הצעירים יותר.

משפחת דותן למודות שכול. כוכבה הסיס ז"ל, אחותה של איריס, אחת מהרשימה המתארכת של השמות המוזכרים בלילה העצוב, נפלה בעת שירותה בצה"ל בשנת 1979. יהודה שכל את אחיינו, סמ"ר ניר סמי ז"ל, כשמחבלים חדרו למוצב שעליו פיקד ב-2004 ברצועת עזה. "דותן, בננו, היה קצין מצטיין שעתידו הצבאי לפניו. היה קצין וחייל מצטיין, קיבל תעודת הצטיינות ממפקד בית הספר לאיסוף קרבי, היה בן תומך ומחזק להוריו ולאחיו, משענת חזקה." מתארת איריס את בנה האהוב.

אמו העלתה קוים לדמותו של בנה דותן בדבריה לפני המשפחות השכולות. "הוא היה מסוג האנשים שהמהות שלהם זה נתינה ודאגה לאחר. קודם כל שם את האחר לפניו. הוא דאג שהמשפחה תהיה מגובשת, שתמיד תהיה ביחד. אם אבא היה מרגיש לא טוב היה מארגן תורנויות לכולם, תמיד לקח אחריות על עצמו לדאוג למשפחה. דותן היה אדם חזק, עומד וסופג קשיים ומכשולים ".

מכר של המשפחה מספר כי דותן, הוכיח ש'כבד את אביך ואת אמך' אינם רק שורות בתורה, הם טמועות עמוק בנפשו. "לפני שהיה חוזר לבסיס היה בודק אם להורים חסר משהו, ואם היה חסר מיד היה מבקש מאחיו הצעיר ללכת להשלים. אל תעזבו את אבא לבד אף פעם" הייתה ההוראה יוצאת ואנחנו השכנים ידענו לשמוע ולאהוב.

איריס אינה שרה אמנו, היא גם לא מתיימרת, שרה שמעה על עקידת בנה והתייפחה. איריס עקדה את אחותה ואת בנה עומדת ומנחמת. גורל אכזר, גבורה של דור התקומה.

"לפני שנה בדיוק, בהישמע צפירת הזיכרון, לא ידענו שאנחנו נהיה כאן בעוד שנה. רצה הגורל והנה אנחנו אתכם, בני המשפחות השכולות שאבדתם את היקר לכם מכל. אנחנו מרגישים את אותו הכאב, את אותו היגון, אנחנו ביחד במשפחת השכול.". איריס מלווה בבעלה התומך, יהודה, תיארה את המציאות שהשתנתה בין יום. "החיים מעולם לא יהיו כפי שהיו קודם, בכל רגע המחשבה קופצת לבקר את דותן. אם פעם היה קול עונה, היום שקט, דממה, ואני רק יכולה לתאר לעצמי מה אומר דותן ולמה הוא מתכוון. דותן חסר לנו מאוד".

בסיום הטכס סיפרה האמא, איריס, כיצד הייתה קשורה לאחותה כוכבה ז"ל. "הייתי האחות הקטנה שהשתחלה מבעד לחלון למצוא את אחותי מוטלת על הרצפה. היא הייתה בחורה מוכשרת, ביקשה ללמוד סיעוד ואחיות ולעזור לאנשים. הארץ שלנו רוויה בדמם של עכשיו גם של אחותי ושל בני היקר והאהוב". מראה קשה לכל אדם, בוודאי לילדה רכה מעריצה של אחות בוגרת יותר כלתה של איריס סייעה לה להכין את הדברים אותם נשאה ברגש לפני המשפחות השכולות. איריס לא תיארה לעצמה מעולם ששכול יפה בה פעמיים, אורח לא רצוי לא חוזר שוב לבקר.

מה קרה ליצחק דותן ז"ל. עד היום עדיין לא יודעת המשפחה מה קרה באותה טרגדיה נוראה. דותן היה בחור חייכן, שמח, נותן, תומך. איך זה קרה? גם אנחנו עדיים לא יודעים, זה עדיין בבירור".

לילה קשה, חיים קשים, יום עצוב, בשביל משפחת יהודה העצב רק מתגבר.