מסילות אל האבדון- שילוחם אל הסוף

כמה זמן לוקח להעלים בנאדם?

להעלים, להעלים.

אני לא משתמש כאן בביטוי סלנגי כזה או אחר.

אני יודע שבוודאי שמעתם הרבה פעמים על אנשים שנעלמו.

אבל הם לא באמת נעלמו, נכון? מקסימום עושים דברים אחרים, הלכו למקומות אחרים או הלכו לבית עולמם.

אני מנסה להמחיש כאן, לנסות ולהבין.. כמה זמן לוקח להעלים בנאדם?

לאיין אותו. לא להשאיר לו זכר.

קיבלנו תשובה לשאלה הנוראית הזאת בתקופת השואה.

כשהכול חלק מאותו סרט נע.

שלבים שמובילים אחד לשני, במפעל גדול, אכזר ונורא שהיה מחנות ההשמדה.

מפעל שכמו מפעל רגיל ייצר בכל יום אלפי מוצרים.

רק שלהבדיל ממפעלים אחרים שאנחנו מכירים שיכולים לייצר אינספור מוצרים לתועלתנו, המוצר שנוצר ב'מפעלים' של אושוויץ, טרבלינקה, סוביבור, מיידנק, בלזץ וחלמנו היה שונה. שם המפעל ייצר רק משהו אחד: השמדה מוחלטת.

ואיך התנהל מפעל ההשמדה? ביעילות הגרמנית המפורסמת: קודם מורידים אנשים מרכבות המגיעות מכל אירופה, מפרידים אותם מהרכוש איתו הם באים. מעמידים אותם בטורים נפרדים לגברים ונשים,

מעבירים אותם סלקציה. ממיינים אותם, לפי בדיקה שטחית- מי לעבודה עד המוות ומי למוות מידי.

מובילים את הנידונים למוות אל תאי הגזים. מפשיטים אותם מבגדיהם.

דוחסים אותם לתא. משחררים את הגז. מאווררים את התא, מוציאים את הגופות. עוקרים את שיני זהב מאלו שהחזיקו כאלה. שורפים את הגופות בקרמטוריום, וטוחנים את העצמות שנותרו מהשריפה.

מעלימים את כולם.

אז כמה זמן לוקח להעלים בנאדם?

כמה שעות.

זה כל הסיפור. אפילו לא יום.

זו הייתה השיטה בה הושמדו לא פחות משלושה וחצי מיליון יהודים.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב הוא בסימן "מסילות אל האבדון- שילוחם של היהודים בתקופת השואה".

השילוחים או הטרנספורטים מיוחסים לאותו גירוש המוני ממרכזי הערים, הגיטאות או מחנות העבודה אל היעד הסופי, אל מחנות ההשמדה.

אני בטוח שזעזעתי את השומעים בתיאור האגבי של הליך ההשמדה במחנות.

השואה מזעזעת.

היא אכזרית בצורה בלתי רגילה.

חסרת רחמים.

אבל מה שמזעזע לא פחות זה מלאכת המחשבת שהוקדשה לצורך ביצוע המשימה.

תיארתי לכם את התהליך שעבור הגרמנים היה מנותק מרגשות.

הם לא רצחו בעלי משפחות. גברים, נשים או ילדים. מבחינתם באושוויץ לא נשרפו אנשים שעבדו, חלמו, אהבו וקינאו. בטרבלינקה לא ידעו את שמותיהם של הקורבנות וגם אף אחד לא התעניין במקצוע שלהם או בשאיפות שלהם

התהליך האיום והנורא אותו עברו מיליוני יהודים היה תהליך תעשייתי.

במפעל המוות אין רגשות ואין זהויות.

התהליך חזר על עצמו פעם אחר פעם, בכל עונות השנה, ללא הפסקה.

קיץ, חורף, סתיו או אביב. יהודים פולנים, יוונים, הונגרים או איטלקים.

מה זה משנה? זה לא.

מה שחשוב שהמחנה ימשיך לפעול, שמהארובה ימשיך לצאת עשן, ושעוד יהודים יובלו להשמדה.

ראו את המחזוריות.

ראו את השיטה.

ראו את ההשקעה.

ההיסטוריה האנושית מלאה בסיפורים עצובים על רציחות.

זה לא נולד בגרמניה.

אנשים נלחמים באנשים משחר ההיסטוריה.

קין רצח את הבל שנים בודדות לאחר בריאת העולם. זה חלק מהאנושות לצערנו הרב, וזה כנראה ימשך כך.

אבל לכל אורך ההיסטוריה מעולם לא ראינו הוצאה לפועל של תכנית זדונית, מחושבת ומושקעת כמו שואת יהודי אירופה.

לא היה דבר כזה.

זו לא רק השנאה והרצון להרוג יהודים בכל מקום.

זה מערך שלם.

מערך שכלל בתוכו אלפי עובדים, בעלי תפקידים שונים, אשר הינדסו תכנית יעילה לחיסול המוני, ושאפו להוציא אותה לפועל, עם כמה שפחות מגע עם הנרצחים וכמה שפחות בזבוז זמן.

כמה שיותר יהודים, בכמה שפחות מגע וכמה שיותר מהר.

איך עושים את זה?

איך הורגים מיליונים עם מינימום חשיפה לקורבנות?

הגרמנים למדו מהניסיון שצברו.

זו לא הייתה השיטה איתה הם החלו את מלאכת ההשמדה.

קדמו למחנות ההשמדה בורו=D7 ההריגה.

עם פלישת הנאצים לברית המועצות, החלו להתלוות לכוחות הכובשים 4 יחידות חיסול, האיינזצגרופן, או בפירוש המכובס של המושג מגרמנית- "קבוצות המשימה".

קבוצות המשימה הללו הורכבו מ-3,000 חיילים סה"כ, ולהם תפקיד אחד בלבד: לאסוף אנשים שהנאצים לא רוצים בחיים, בעיקר יהודים, להוביל אותם לאתר מתאים ולירות בכולם.

הם התפרסו על שטחי מזרח אירופה, כששתיים מאותם יחידות פעלו באוקראינה.

באותו אזור בדיוק שכיום צבאות רוסיה ואוקראינה נלחמות על שליטה ובתווך מספרות לכל העולם שכל צד נלחם בנאצים שממולו. היום אין שם באמת נאצים, אבל לפני 80 שנים היו.

האיינזצגרופן הובילו מיליון וחצי יהודים למאות אתרי ירי.

רוב האתרים הללו היו סמוכים למקום מגוריהם של היהודים, וגם למקום מגוריהם של שכניהם הליטאים, הבלארוסים, הפולנים או האוקראינים, וביניהם משתפי פעולה ששמחו על ההזדמנות לשחוט את שכניהם היהודים.

אך אחרי מספר חודשים הגרמנים חיפשו פתרון אחר.

קודם כל, שיהיה זול יותר.

יהודי לא שווה כל כך הרבה כדורי רובה.

זה יקר.

דבר נוסף, הקצב לא מספיק.

לוקח הרבה זמן לירות בכל כך הרבה אנשים.

שגם לא יהיה פומבי כל כך, הירי ביהודים משך הרבה סקרנים מסביב, שביקשו להשתתף כצופים בסרט הזוועה הזה.

והייתה גם הבעיה ההומנית.

לא של הקורבנות היהודים, זה לא עניין כל כך את הגרמנים.

הבעיה הייתה עם הרוצחים.

לרוב הם היו מבצעים את מעשי הרצח תחת השפעת אלכוהול, ואחרי מספר חודשים חלקם הראו סימנים של דיכאון ומחלות נפש.

גם האדם הנורא מכל, יכול להשתגע מרצח של כל כך הרבה אנשים. במיוחד ילדים ותינוקות.

אז המציאו שיטה.

הקימו רשת של מחנות השמדה.

הרחיקו את הקורבנות ממרכזי האוכלוסייה

הרימו מערך לוגיסטי שכלל בתוכו שילוחים מכל רחבי אירופה.

והובילו את הקורבנות סרט נע של שלבים שבמסגרתו רמת החיכוך נמוכה וכמות הנרצחים היא מקסימלית.

כך יכלו בכמה שעות לרצוח אלפי אנשים, ובשלוש שנים- מיליונים.

עשרות שנים אחרי האירועים האלה, והנה אנחנו יושבים כאן.

מנסים לזכור את מי שלא הכרנו, ולנסות להבין מניעיהם של רוצחים שאנחנו לא יכולים לדמיין.

עשרות שנים אחרי האירועים הללו, עם חשבון פתוח, מול בני עמים שכבר מזמן חיים איתנו בנורמליזציה.

זה לא סוד שגרמניה של היום היא החברה הטובה ביותר שלנו, ומדינות מזרח אירופה הן מהידידותיות באירופה.

אז מה התפקיד שלנו?

לכעוס? לזכור? לסלוח?

העסק הזה לא ברור, והטענות הן מגוונות ושונות.

קשה מאוד להסיק מסקנות מהשואה האיומה. יש תחושת החמצה על העולם של חרב, רחמים גדולים על אלה שהיו צריכים לעבור את מה שעברו, וזעם כלפי המבצעים.

אבל זה מאחורינו.

כבר לא נותרו הרבה ניצולי שואה בקרבנו,

אלו שעברו את מה שעברו ממקור ראשון הולכים ומתמעטים.

מה בכל זאת אנחנו יכולים לקחת מזה?

עבורי התשובה ברורה.

לקשישים החלשים והמפוחדים שהורדו בצעקות מרכבות חונות בכניסה לאושוויץ לא הייתה מדינה.

לנערות שהופשטו מבגדיהם רגע לפני שנורו לבור גדול יחד עם שאר בני קהילתם לא היה צבא.

נכון, יש הרבה דברים שאנחנו צריכים להשתפר בהם.

לא הכול תותים.

אבל יש לנו צבא, מדינה, אנחנו יכולים לנהוג כיהודים. לדבר עברית. לקיים מצוות. אנחנו סך הכל חופשיים.

יש לנו הרבה על מה להודות, ויש לנו הרבה במה להתגאות.

רכבות שורקות ימשיכו להזכיר לנו סיפורים משם, והמילה 'טרנספורט' לעד תהיה משויכת עבורנו לשואה, אבל כל עוד החיים היהודיים ימשיכו לשגשג ולהתפתח בארץ ישראל נדע כי קיימנו את צוואתם של מיליונים והמשכנו את סיפורם של הנרצחים.

המדינה שלנו, היא הלקח החשוב ביותר שיכולנו ללמוד מהשואה.

יהי זכרם של ששת מיליוני אחיותינו ואחינו שמור ונצור בליבנו לעד.