63 שנה ליום בו רעשה הארץ באגדיר

חזרנו אל הסיפור ההוא, הקשה, באמצעות בנו שלום (צ'רלי) קנפו, הקרוי ע"ש סבו הטמון עד היום, שהפלא ופלא, קבר סבו עומד על מקומו גם אחרי רעידת האדמה ההיא. "העיר קרסה, בית העלמין היהודי של הקהילה לא נפגע. האדמה פתחה את פיה ובלעה חצי מהעיר, בבית העלמין לא נגעה." כך יכולים ניניו של הסבא היקר ע"ה, אחד מחסידי העיר שגם שימש כמנהל ומחזיק את חברת הקדישא המקומית. איש של חסד. חסד של אמת.
"אגדיר לא נבנתה בתו התקן המחמיר, כך שהבניינים קרסו בשניה בה רעדה הארץ". מספר שלום קנפו הצעיר זיכרון ששמע מאביו.

חצי מהקהילה היהודית נכחדה בסערה ההיא, כ-1500 איש ואישה, ילד וילדה נספו בטרגדיה הנוראה שפקדה את העיר. עוד אלפים מתושבי העיר נספו יחד עם היהודים. בסה"כ נספו באותו אסון כ-15,000 איש מתושבי העיר. היה צורך לבנות את העיר מחדש.
יצחק קנפו דמות מוכרת מאוד בבית שמש, עבד במפעל מנועי בית שמש שנים ארוכות עד לפרישתו, גידל בעיר משפחה לתפארת, בנותיו ובניו התחנכו כאן במוסדות החינוך המקומיים. לי מוכר מרחוב מגורי הראשון בעיר, שכן לגיבור ישראל, איש מסורת, מוקירא דרבנן, אהוד ואהוב על הבריות.
שפם עבות כיסה את פניו, שהיה מסימני ההיכר. יצחק סירב להיזכר באסון הגדול שפקד את בני משפחתו, כ-50 נפש מבני המשפחה נספו באסון באגדיר. הסבא (אביו של יצחק) נפטר לפני רעידת האדמה.
מספר בנו של יצחק, שלום קנפו הקרוי ע"ש סבו הקדוש: " אבא גדל באגדיר, יחד עם אחיו ראה את הקושי הכלכלי בעיר, והחליטו השניים ללכת לחפש יחדיו עבודה במקצוע שלמדו. הם היו חייטים מדופלמים, וסברו שבקזבלנקה תהיה להם פרנסה בשבע ממנה יוכלו לפרנס את בני המשפחה הנותרים באגדיר" אגב סיפור מוכר בקרב יהודי מרוקו הכפרית. ההורים נותרו מאחור בפריפריה, ואילו הבנים עלו לעיר האורות והקדמה.
בערב הנסיעה, כמו בכל סיפור דרמטי, האח החליט שלא יכול לעזוב את אשתו ואת הילדים, ולא לנסוע כמתוכנן לקזבלנקה גם אם מדובר בפרנסה. כך יצא יצחק לבדו לקזבלנקה, האחר נותר מאחור עם בני משפחתו. איש לא ידע ולא ציפה שבהחלטה הזו למעש ה ניצל אחד מבני המשפחה והיה שריד תעודה לספר את הכאב והיגון שפקד את בני המשפחה.
ימים אחדים אחרי הנסיעה הזו אירע האסון הכבד. האח, עם כל בני משפחתו נספה ברעידת האדמה. ואילו יצחק חזר לעיר אגדיר לקבור בקבר אחים את כל בני המשפחה". עצוב מאוד.
כאמור, באחד מקברים המצויים היום בבית העלמין העתיק אשר באגדיר מצוי קבר אחד, קבר אחים, בו טמונים עצמותיהם של משפ' כלפון, חנה, מדליין, טרז, כליפא, ארמונד (עמרם) ושלי אסרף. אשר נספו ביום ההרעשה ביום ג' שנת תש"כ.
יצחק החליט לעלות לישראל, לבנות את עתידו מבלי לשכוח את העבר. "בערב פסח כאשר אמא היתה מנקה את הבית, היה רגיל אבא להוציא תמונות מהבוידעם, היתה לו מזוודונת קטנה ובה 'אוצר' של תמונות. היה עובר תמונה תמונה ונזכר בבני המשפחה שהיו עולם שלם ואינם. מתייפח, כואב בשקט, אבל חוזר מיד לחיים לחייך ולצחוק איתנו. את העצב השאיר לעצמו עד יום פטירתו. טרגדיה נוראה, לאבד משפחה שלמה, אני אומר לך כ-50 מבני המשפחה המורחבת נספו באסון הנורא הזה. הוא היה בוכה ובוכה ובוכה אבל תמיד בסתר. לא לידינו, לא ליד הילדים, לא ליד הנכדים. ככה אני זוכר את הסיפור בו רעשה העיר אגדיר".
צ'רלי כבר אינו מתגורר בבית שמש, כמו אחיו אלי, (אליהו) קרוי ע"ש אחיו שנספה באסון. מי שנותרו כאן הם הבנות.
אפרופו רעיון הקמת אנדרטת זיכרון לעולי אתיופיה שנספו בדרך, אולי בעירנו היקרה, יאמצו זיכרון לכבוד בני משפחת קנפו בעיר, ויציינו רחוב או סמטא, כיכר או שכונה לזכור קהילה חרבה. רחוב א באדר יכבד מאוד. אגב באשדוד יש מצבת זיכרון לנספים באגדיר.